עברי מפהק בכיכר מלכי ישראל, כשברקע, מטרים ספורים ממנו, פיגוע שבו נרצח יהודי. עברי מוציא מהתיק עיתון וקורא על הסכסוך, כמעט 100 שנה אחורה. הכול אותו דבר. כלום לא השתנה. הסכסוך "משתנה" רק בראשינו. התכנים משתנים, אבל "האדם - נשאר אותו דבר". האדם והקונפליקטים הפנימיים שלו מתקיימים משום שהוא אינו ממוקד בהגשמת הייעוד שלו. האדם והקונפליקטים הפנימיים שלו הם לב לבו של הסכסוך. אי-הנגיעה ברבין - המרחף מעל כל הסיפור אך כמעט ואינו קיים - משקפת את ההתרחקות של האדם מהסכסוך הפנימי שלו. הפיהוק משקף חיים של חוסר משמעות.
נדמה כי כוונתו של הסופר הייתה לקחת את הסכסוך הגדול ואת השאלות הגדולות ולהוריד אותם לדרגת אדם. משום שכשמניחים זכוכית מגדלת על דגימה קטנה, לומדים הרבה יותר.
מישל וולבק כתב: "ספר שאוהבים הוא לפני הכול ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן". זה מה שהרגשתי כשקראתי את מחר מעונן.