בתור ילדה היפראקטיבית מאוד התחברתי לספר. אנשים צריכים פחות להתייחס למעטפת ויותר להסתכל מתחתיה. וכן, כמה קיטשי שזה ישמע.
תמיד הייתי מפריעה בשיעורים, חסרת שקט. ותמיד תייחסו אלי כאל שונה. ואני שונה.
בדיוק כמו שכל אחד אחר הוא שונה.
באמת שקצת נמאס לי כבר מכל התוויות שנותנים לכל אחד. אני לא בחרתי להיות היפראקטיבית. או יפה. או מכוערת. או מעצבנת. או נדיבה מטבעי. או תמניה. או אשכנזייה. וכו וכו. בני אדם אדם הם בני אדם. כמה פעמים ביום אני קוראת באינסטגרם על אנשים ששונאים את הקהילה הגאה? או שחורים? ואסייתים?
יש עוד כל כך הרבה דוגמאות. ויש שיגידו שהעולם התקדם. אז צר לי חברה יקרים
כניראה שהוא לא.
כשהבדיחה שאני שומעת הכי הרבה היא "אופנוע דורס אישה מי אשם? האישה כי היא הייתה צריכה להיות במטבח" אז צר לי העולם לא התקדם
וזה אפילו לא מצחיק!
אושי גרוס, הסופר קיבל במה דרך הספר הזה. כי מי מקשיב בימינו לאנשים שקשה להם?
יש כל כך הרבה כאלה. אני רוצה לצעוק ולצרוח לכם
תפסיקו עם התוויות האלה כבר!!!!!!!!!!
אבל מי יקשיב לי?
מייייי
אתם לא מכירים אותי. לא יודעים מי אני. איך אני נראית ואיפה אני גרה. ובכל זאת אכפת לי מה תגידו עלי.
כי העולם שלנו דפוק.
דפוק. דפוק. דפוק.
לקרוא את הספר הזה היה בשבילי זעזוע עמוק. ראיתי בו את עצמי. כן, מורות התנהגו אלי זבל כשהייתי ילדה כי הפרעתי.
וכשהמורה מתנהגת זבל אל ילד, למה ששאר הילדים לא יתנהגו אל אותו ילד זבל?
תקראו את הספר הזה.

אולי זה יפתח לכם את העיניים.

יש בספר הזה בעיות זה כן.
וקראתי אותו איזה 6 פעמים בכל זאת

אז הסופרת ליאת רוטנר התחילה לכתוב את הספר הזה בגיל 8 ועל זה מגיע לספר הזה 100 כוכבים כי זה ספר מדהים לילדה בת 8.
אז כן הספר הזה מלא בסטריאוטיפים, ואז מנסה לשבור אותם כאילו, ואז שוב מתמלא בסטריאוטיפים אבל זה פשוט ספר כיף.
איכשהו.
הוא לא עמוק במיוחד, לא רדוד במיוחד, לא מצחיק במיוחד, לא משעמם במיוחד.
טוב, לא משעמם בכלל.

אבל בכל זאת זה ספר עם לא יותר מ4 כוכבים,
כי לא במיוחד, הוא לא מיוחד, פשוט ספר. ספר.

יש לו 4 כוכבים ממני כי אני לא בטוחה שחייב אותו על מדף בכל בית
או שכל בן אדם שאני רואה אני ממליצה לו על הספר הזה.

אבל נהניתי לקרוא אותו. כי איזה ילד לא אוהב לקרוא ספר שלא משאיר חמיצות בלב?

זה ספר שהכל מסתדר בו כל הזמן וגורם לך להרגיש שהחיים סבבה. וגם אצלך הכל יסתדר.

דמויות:
תומר- האדיש והחתיך, ילד עם משפחה הרוסה שאימו נטשה אותו בילדות ואביו שרוי בדיכאון בכללי.
נועם- היפה, המקובלת תמיד מוצפת בחברים ובאהבה, עדינה ומתוקה
ענבל- המרדנית שמתנהגת כמו "טום בוי" שונאת בגדים וקניות
איתי- הבדרן הליצן, שלא לוקח שום דבר ברצינות וצוחק על כולם ועל הכל, יש לו תאומה שלא איתו בפנימייה
קובי- הביישן והחנון מפחד מבנות ומכל דבר שזז בערך (כמובן שיש לו משקפיים)

עברו שנתיים מאז דודה שלי, רוטל
נפטרה מסרטן.

אתמול קראתי את הסיפור העץ הנדיב ובשנייה שגמרתי אותו פשוט לא הפסקתי להפסיק לבכות

רוטל- היא הייתה העץ הנדיב. העץ רחב הלב. העץ היפהפה בנפשו.
העץ המדהים

כי היא פשוט נתנה ונתנה, ולא היה לה כסף. בקושי לטיפולים שלה עצמה היה לה כסף.
או לבת שלה.
אבל אנחנו או הבת שלה לא ידענו את זה

וביקשנו ממנה
ואני לא זוכרת פעם אחת שהיא אמרה לי לא.

והיא גרה בקרוואן
של אח שלה. שדרש ממנה כסף עליו, בחוסר רגש ובחוסר אכפתיות.

היא הייתה מסוג האנשים שרואים ילד קטן בוכה בגינה

ובאה אליו
ואומרת לו שיש לו עניים יפות
והילד מפסיק לבכות
כי הטוב שלה והחום שלה פשוט זרחו ממנה

ועם כל כמה שהיא נתנה ונתנה ונתנה
ולא קיבלה אף פעם
אבל המשיכה לתת


אני לא אשכח שבפגישה האחרונה שלנו איתה היא הייתה עם קרחת בגלל הטיפולים
ואחותי הקטנה שאלה אותה בלי בושה למה
והיא התיחסה לקרחת כמתנה משמיים
כדבר טוב
וזו הייתה הגישה שלה לחיים