אז נכון, הספר עצמו לעומת הכריכה והתקציר, טיפה מאכזב, אבל לא יותר מזה. בדיוק סיימתי לקורא אותו בפעם השנייה, כדי להמשיך את שאר הסדרה, ובאמת קשה לי למצוא את כל ה"צפוי" וה"בזבוז של זמן" כמו אצל לא מעט ביקורות. אפילו שזאת הפעם השנייה, ואני יודעת כבר מה הולך, היה לי מאוד מרתק לקרוא אותו. בגלל שזאת הייתה הפעם השנייה גם נכנסתי עמוק יותר מבקריאה הראשונה ואני כבר ממש רוצה לקרוא את הספר השני. הדמות של קיילה מצוינת, בעיקר ככל שהספר ממשיך. בהתחלה היא תמימה, היא מאותחלת טובה, אבל ככל שהיא מגלה עוד ועוד דברים והיא יוצאת במסע לחיפוש האמת רואים שהיא מוכנה להקריב, אבל היא גם לא טיפשה. היא לא הולכת ראש בקיר, ואם היא רואה שאין כל ברירה, היא תעשה את הדבר הנכון גם אם הוא לא כזה בעיניה. כמובן שיש דמויות לא טובות כמו גב' אלי שמעולם לא הצלחתי להבין מה היא תורמת בסיפור, או דמויות שנבנו לא נכון כמו אבא ואימא של קיילה שהתחלפו בתפקידים שלהם, אבל כל שאר הדמויות היו בנויות ממש חכם והיה קל להתחבר אליהם. כל מה שעובר בתוך הראש של קיילה, השאלות, הסקרנות, הכל מכניס וסוחף עמוק לתוך העלילה. אני מציעה לא למהר לשפוט את הספר על פי תגובות שליליות ולנסות לקרוא את זה. אני מאוד אהבתי.

יש על הספר הזה לא מעט ביקורות שליליות, ולמרות שאני אישית ממש נהניתי ממנו ואהבתי אותו, אני יכולה להסכים אם אלה שפחות אהבו. הרעיון טוב ומרתק למרות שאני לא הכי חובבת את כל עניין החייזרים (ואני חייבת להודות שהספר הזה גרם לי לאהוב את זה. זאת אומרת, אפשר להמריא שחקים כשהדמות שלך יכולה לעשות דברים על טבעיים!) וכל עניין המספרים והקשר ביניהם תרם מאוד להכל. סיפור האהבה בין ג'ון לשרה היה כמובן צפוי כמו ב99% מהספרים, אבל בשונה מכל הספרים עם סיפור האהבה הצפוי, פה באמת לא היה כל היגיון. הכל ביניהם קרה מהר מדי וזה לא יצר בי שום רגש. למען האמת, כשמספר שש נכנסה לתמונה היה לי יותר מעניין לחשוב איך זה היה אם ביניהם היה נרקם סיפור אהבה ולא בין ג'ון ושרה. הם היו קיטשיים וחוץ מלהתנשק כל רגע לא באמת הבנתי את הסיפור שלהם. ההתחלה הייתה מצוינת, האהבה של הנרי לג'ון היא ייחודית וזה מה שגרם לי לאהוב אותו כל כך, סאם היה יכול להיות דמות טיפה יותר מעניינת אם הוא לא היה לגמרי חנון (ואני שונאת להגיד את זה אבל אהבתי יותר את הסאם של הסרט מהסאם של הספר כי בסרט באמת היה לו טיפה אומץ והוא היה פחות אובססיבי לחייזרים. היה לו גם חוש הומור גם בלי קשר לחייזרים. בסרט הוא היה בלי משקפיים וניסה לצאת נגד מארק, מה שגרם לו להיות מעניין יותר בסרט), מארק היה הבריון הטיפוסי ושרה הייתה פשוט לא מציאותית. היא מושלמת מדי ובגלל זה בלתי אפשרי להתחבר אליה. אחרי מאה עמודים בערך התחיל להימאס עליי טיפה שהעלילה המרכזית הפכה להיות ההתנכלות של מארק בג'ון כי הוא כביכול "גונב לו את החברה" ולא כל עניין החייזרים וההישרדות שלו והעניין שהוא הבא בתור. האובססיביות של ג'ון לאהבה שלו עם שרה הייתה לא לטעמי ואם הוא לא היה מדבר גם על סאם כשהנרי רצה שהם יעזבו לגמרי הייתי שונאת את זה. הנרי הוא דמות מצוינת שאותה אהבתי לכל הדרך, היהירות שג'ון הראה מדי פעם היו במקום ומאוד לטעמי, והרצון שלו להפסיק לשתוק ולשמור על פרופיל נמוך היה מטופש, אבל אני אוהבת את הטיפשות הזאת. כוכב לוריאן מרתק, למה הם הגיעו לכדור הארץ ומה המשימה שלהם, המספרים, המורשות, הכל היה מבורך ואם זה היה תופס חלק טיפה יותר גדול מהעלילה זה היה יכול להיות מושלם. ארבעת הפרקים האחרונים היו טיפה עמוסים מדי. יותר מדי לחימה, יותר מדי דמויות שנכנסות ואז נעלמות, (אזהרת ספויילר) מוות אכזרי של הדמות האהובה עליי וגסיסה של דמות אחרת - הכל היה צפוף מדי ולא החלטתי. בסופו של דבר מאוד אהבתי את הספר למרות שיש לי הרבה חסרונות (תמיד זוכרים יותר את מה שלא אהבו ממה שאהבו אז זה לא אומר שאין דברים שאהבתי), אבל עדיין נשאבתי אליו במהירות והייתי מרותקת עליו ב80% מהזמן.

יש על הספר הזה לא מעט ביקורות שליליות, ולמרות שאני אישית ממש נהניתי ממנו ואהבתי אותו, אני יכולה להסכים אם אלה שפחות אהבו. הרעיון טוב ומרתק למרות שאני לא הכי חובבת את כל עניין החייזרים (ואני חייבת להודות שהספר הזה גרם לי לאהוב את זה. זאת אומרת, אפשר להמריא שחקים כשהדמות שלך יכולה לעשות דברים על טבעיים!) וכל עניין המספרים והקשר ביניהם תרם מאוד להכל. סיפור האהבה בין ג'ון לשרה היה כמובן צפוי כמו ב99% מהספרים, אבל בשונה מכל הספרים עם סיפור האהבה הצפוי, פה באמת לא היה כל היגיון. הכל ביניהם קרה מהר מדי וזה לא יצר בי שום רגש. למען האמת, כשמספר שש נכנסה לתמונה היה לי יותר מעניין לחשוב איך זה היה אם ביניהם היה נרקם סיפור אהבה ולא בין ג'ון ושרה. הם היו קיטשיים וחוץ מלהתנשק כל רגע לא באמת הבנתי את הסיפור שלהם. ההתחלה הייתה מצוינת, האהבה של הנרי לג'ון היא ייחודית וזה מה שגרם לי לאהוב אותו כל כך, סאם היה יכול להיות דמות טיפה יותר מעניינת אם הוא לא היה לגמרי חנון (ואני שונאת להגיד את זה אבל אהבתי יותר את הסאם של הסרט מהסאם של הספר כי בסרט באמת היה לו טיפה אומץ והוא היה פחות אובססיבי לחייזרים. היה לו גם חוש הומור גם בלי קשר לחייזרים. בסרט הוא היה בלי משקפיים וניסה לצאת נגד מארק, מה שגרם לו להיות מעניין יותר בסרט), מארק היה הבריון הטיפוסי ושרה הייתה פשוט לא מציאותית. היא מושלמת מדי ובגלל זה בלתי אפשרי להתחבר אליה. אחרי מאה עמודים בערך התחיל להימאס עליי טיפה שהעלילה המרכזית הפכה להיות ההתנכלות של מארק בג'ון כי הוא כביכול "גונב לו את החברה" ולא כל עניין החייזרים וההישרדות שלו והעניין שהוא הבא בתור. האובססיביות של ג'ון לאהבה שלו עם שרה הייתה לא לטעמי ואם הוא לא היה מדבר גם על סאם כשהנרי רצה שהם יעזבו לגמרי הייתי שונאת את זה. הנרי הוא דמות מצוינת שאותה אהבתי לכל הדרך, היהירות שג'ון הראה מדי פעם היו במקום ומאוד לטעמי, והרצון שלו להפסיק לשתוק ולשמור על פרופיל נמוך היה מטופש, אבל אני אוהבת את הטיפשות הזאת. כוכב לוריאן מרתק, למה הם הגיעו לכדור הארץ ומה המשימה שלהם, המספרים, המורשות, הכל היה מבורך ואם זה היה תופס חלק טיפה יותר גדול מהעלילה זה היה יכול להיות מושלם. ארבעת הפרקים האחרונים היו טיפה עמוסים מדי. יותר מדי לחימה, יותר מדי דמויות שנכנסות ואז נעלמות, (אזהרת ספויילר) מוות אכזרי של הדמות האהובה עליי וגסיסה של דמות אחרת - הכל היה צפוף מדי ולא החלטתי. בסופו של דבר מאוד אהבתי את הספר למרות שיש לי הרבה חסרונות (תמיד זוכרים יותר את מה שלא אהבו ממה שאהבו אז זה לא אומר שאין דברים שאהבתי), אבל עדיין נשאבתי אליו במהירות והייתי מרותקת עליו ב80% מהזמן.

יש על הספר הזה לא מעט ביקורות שליליות, ולמרות שאני אישית ממש נהניתי ממנו ואהבתי אותו, אני יכולה להסכים אם אלה שפחות אהבו. הרעיון טוב ומרתק למרות שאני לא הכי חובבת את כל עניין החייזרים (ואני חייבת להודות שהספר הזה גרם לי לאהוב את זה. זאת אומרת, אפשר להמריא שחקים כשהדמות שלך יכולה לעשות דברים על טבעיים!) וכל עניין המספרים והקשר ביניהם תרם מאוד להכל. סיפור האהבה בין ג'ון לשרה היה כמובן צפוי כמו ב99% מהספרים, אבל בשונה מכל הספרים עם סיפור האהבה הצפוי, פה באמת לא היה כל היגיון. הכל ביניהם קרה מהר מדי וזה לא יצר בי שום רגש. למען האמת, כשמספר שש נכנסה לתמונה היה לי יותר מעניין לחשוב איך זה היה אם ביניהם היה נרקם סיפור אהבה ולא בין ג'ון ושרה. הם היו קיטשיים וחוץ מלהתנשק כל רגע לא באמת הבנתי את הסיפור שלהם. ההתחלה הייתה מצוינת, האהבה של הנרי לג'ון היא ייחודית וזה מה שגרם לי לאהוב אותו כל כך, סאם היה יכול להיות דמות טיפה יותר מעניינת אם הוא לא היה לגמרי חנון (ואני שונאת להגיד את זה אבל אהבתי יותר את הסאם של הסרט מהסאם של הספר כי בסרט באמת היה לו טיפה אומץ והוא היה פחות אובססיבי לחייזרים. היה לו גם חוש הומור גם בלי קשר לחייזרים. בסרט הוא היה בלי משקפיים וניסה לצאת נגד מארק, מה שגרם לו להיות מעניין יותר בסרט), מארק היה הבריון הטיפוסי ושרה הייתה פשוט לא מציאותית. היא מושלמת מדי ובגלל זה בלתי אפשרי להתחבר אליה. אחרי מאה עמודים בערך התחיל להימאס עליי טיפה שהעלילה המרכזית הפכה להיות ההתנכלות של מארק בג'ון כי הוא כביכול "גונב לו את החברה" ולא כל עניין החייזרים וההישרדות שלו והעניין שהוא הבא בתור. האובססיביות של ג'ון לאהבה שלו עם שרה הייתה לא לטעמי ואם הוא לא היה מדבר גם על סאם כשהנרי רצה שהם יעזבו לגמרי הייתי שונאת את זה. הנרי הוא דמות מצוינת שאותה אהבתי לכל הדרך, היהירות שג'ון הראה מדי פעם היו במקום ומאוד לטעמי, והרצון שלו להפסיק לשתוק ולשמור על פרופיל נמוך היה מטופש, אבל אני אוהבת את הטיפשות הזאת. כוכב לוריאן מרתק, למה הם הגיעו לכדור הארץ ומה המשימה שלהם, המספרים, המורשות, הכל היה מבורך ואם זה היה תופס חלק טיפה יותר גדול מהעלילה זה היה יכול להיות מושלם. ארבעת הפרקים האחרונים היו טיפה עמוסים מדי. יותר מדי לחימה, יותר מדי דמויות שנכנסות ואז נעלמות, (אזהרת ספויילר) מוות אכזרי של הדמות האהובה עליי וגסיסה של דמות אחרת - הכל היה צפוף מדי ולא החלטתי. בסופו של דבר מאוד אהבתי את הספר למרות שיש לי הרבה חסרונות (תמיד זוכרים יותר את מה שלא אהבו ממה שאהבו אז זה לא אומר שאין דברים שאהבתי), אבל עדיין נשאבתי אליו במהירות והייתי מרותקת עליו ב80% מהזמן.