ספר בינוני למדי. אמנם אפשר ללמוד ממנו על ההיסטוריה של העיר היוונית סלוניקי במאה ה-20, כולל ההקשר הברור לשואה, אבל העלילה הראשית די עלובה ודי צפויה. מרוב מאמץ לדבוק בארועים היסטוריים, המחברת מעמיסה על הקורא האומלל פירוט משעמם של מבוכי הפוליטיקה היוונית הסבוכים, כאילו העתיקה אותם הישר מספר הכנה לבחינת בגרות של תלמידי תיכון ביוון. חבל.

אני אוהבת למחזר. אני חושבת שזה חשוב. יש לנו פח כתום לאריזות, פח ירוק לנייר, פח סגול לזכוכית ופח כחול לבגדים. אני מנסה להקפיד וכך גם בני ביתי. אני קצת אמביוולנטית לגבי מיחזור ספרותי וגם לגבי מיחזור ביקורות על ספרות טרם גיבשתי דעה מוצקה.
לפני כשנה קראתי את ה"תמונות מחיי הכפר" של עמוס עוז. גיליתי קובץ נפלא של סיפורים קצרים, העוסקים לרוב באדם, אך גם במקום ובקשר של האדם למקום (במובן הגשמי של המילה).
http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=68561

אינני חובבת גדולה של סיפורים קצרים, אך לפעמים זה מה שדרוש ושמחתי הייתה רבה, כשנתקלתי בקובץ סיפורים קצרים נוסף של עוז "בין חברים". הסיפורים היו מהנים והשפה כמו תמיד, דבש טהור. עם זאת, לאורך הקריאה הרגשתי דה ז'ה וו וההרגשה הזאת הציקה לי ולא אפשרה הנאה שלמה. ניגשתי לביקורת שכתבתי לפני שנה ומה אני אגיד לכם? ניתן למחזר כל מילה, כל פסיק וכל רווחים בין הפסקאות. רק להחליף את כפר אילן בקיבוץ יקהת.

"...(שבעה) שמונה סיפורים יש בקובץ וכולם (מלבד האחרון) מתרחשים ב(כפר דמיוני תל אילן) קיבוץ דמיוני יקהת. לכאורה, (כפר) קיבוץ רגיל, יש כאלה עשרות, פזורים להם ברחבי הארץ וטומנים בחובם סיפורים קטנים ואנושיים.

עם זאת, (תל אילן) יקהת הוא לא (כפר)קיבוץ רגיל. גרים בו אנשים בודדים. הם מתגעגעים לאנשים שעזבו אותם, לאנשים שלא הצליחו להגיע ולאלא הבלתי ניתנים להשגה.
בכל פרק נחשפת דמות ראשית אחת ואילו דמויות מהסיפורים האחרים חולפות פה ושם ברקע וגורמות לרצף מוזר בין הסיפורים. מעבר לכל הבדידות והכמיהה יש משהו מאוד אפל בסיפורים...
את הספר הזה אסור בתכלית האיסור לקרוא לאנשים שמתעצבנים מסופים פתוחים ומחוטים פרומים. אף סיפור לא מגיע לכדי פתרון, אין קטרזיס והקורא נשאר לפעמים עם כעס עמום ושאלות רבות. עם זאת, מי שאהב (כמוני) את הסוף של מוזיקת המקרה של אוסטר, בטוח יהנה גם מהספר הזה.

למיליון רסיסים קטנים התנפצה סבלנותי, תוך כדי קריאת הספר.
ולא, זה לא ספוילר.
אלא חלק מחויות הקריאה של קוראת תמימה ומתלהבת,
שנוטה לצרף ברשימות קריאה ארוכות ספרים אשר
חברי סימניה ממליצים עליהם בכל פה.
אז צירפתי את הספר לרשימה מכובדת.
חכיתי די הרבה זמן להשאלת הספר מספריה עירונית קרית
אתא.
שמחתי סוף כל סוף להשאיל אותו.
אבל מה? התאכזבתי.
וממה? מהסגנון. לדוגמא: כמה פעמים אפשר לכתוב משפט החוזר על עצמו: ליבי פועם. ליבי פועם. ליבי פועם.
טוב הבנתם את הרעיון.
או : הקאתי, הקאתי, הקאתי.(הסליחה עם הקוראים הנבוכים
של חוות דעתי). טוב, די! כמה אפשר לשמוע?
רק שתדעו שמשפטים כאלה אורבים לכם במהלך כל הספר.
אולי בגלל "שפת התוכים" הזאת התארך הספר פלאים לכמעט
500 עמודים.
דבר נוסף 300 העמודים הראשונים נמתחו ומתחו את ציפיותיי
כמו מסטיק בזוקה.
הקטעים היותר מעניינים בעלילה ובקצב החלו ב200 עמודים
אחרונים.
הספר כתוב בגוף ראשון השפה דלה כשל נער צעיר מאוד
(בכוונה אני נמנעת מלציין גיל משום שנערים/ות באתר
בגילאי העשרה כותבים מצויין)
העלילה עוסקת בהתמכרות לסמים ולאלכוהול והיציאה מהם.
בין כותלי מוסד גמילה.
היחסים בין האנטי גיבור (טוב לא ציפיתם שאקרא למר ג'יימס אלכוהוליסט ומסומם גיבור?!) להוריו, אחיו,