אני כועסת על מורקמי. מאוד. אני מרגישה כמו מורה שרואה תלמיד מוכשר בעל פוטנציאל לא ממומש שבורח למשחקים (האם משחקים זה דבר רע?!). יכול להיות שהבעיה היא בי. שאני לא מספיק מורכבת ולא מספיק יורדת לסוף דעתו של היוצר. אני לא מבינה מה הוא ניסה להגיד בספר. כמו בכל אחד מספריו, מורקמי כותב מדהים. יש המון קסם במילותיו. הצרה היא שב"קפקפא על החוף" זה מרגיש כמו קסם ממוחזר מספרים אחרים: שוב דמויות ראשיות תלותיות , שוב חתולים, וסוף שלא כולל שום סגירת מעגל/מסקנה ברורה או מעומעמת, ובכלל אני יוצאת עם כל תאוותי בידי. במהלך קריאת הספר, תחושת התסכול התעוררה אצלי ופתרתי אותה בכך שיש בידיי ספר פנטזיה. וככזה, כמו בספריו של סטיבן קינג, אני יכולה לשקוע, לזרום עם הדמויות ההזויות ועם האירועים המאוד לא ארציים. אך להבדיל, אצל סטיבן קינג לרוב מקבלים בסוף הספר תחושה של סגירת מעגל. סגירת סיפור. הדברים מתחברים, גם אם לא על פי חוקי המשחק הארציים, לפחות במונחי הפנטזיה. אך כאן,בדיוק כמו הכניסה לעזה - אתה מתחיל עם הרבה אדרנלין, והרגשה שיקרה משהו טוב, ומסיים עם תסכול, כעס ובלבול - למה זה היה טוב? למה היינו צריכים את זה? אשמח לגלות שטעיתי.