לא, אנחנו לא נוסעים לאילת הרבה. כן, זאת פעם שנייה שנסעתי לאילת בחצי שנה האחרונה. כן, אני שונאת את אילת. לא, זה לא היה מרצוני החופשי. לא, לא טסנו. כן, נסענו באוטו, ו"לבלות" שמונה שעות במכונית מתוך יממה אחת זה מתסכל. מאוד.

אז את הספר השאלתי מהספרייה לפני חודשיים. קראתי אותו עד האמצע, ואז נבלעתי בספרים אחרים. דווקא הנסיעה לאילת שחררה אותי ונתנה לי לסיים אותו כמו שצריך.
למה דווקא באילת? הסברתי את זה כבר.
לא סובלת ים. לא סובלת חול/חום. שמש זה כבר יותר מידי בשבילי. אז בזמן שחבר של אמא ואח שלי צללו עם קיפודי ים ואמא שלי עסקה בטיגון עצמי בשמן ככה שכל מה שחסר זה הפירורי לחם והיא שניצל אנושי, אני התעסקתי בלהישאר שפויה ולקרוא את שלוש מאות העמודים הנותרים לי.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה ספר שובה. הכתיבה עניינית וקולחת והדמויות שובות. הסופר מראה בפשטות את הטמטום האנושי מצד אחד וחוכמת החיים מצד שני. מכניס אותנו לסיעור מוחות בין הדמויות ומראה לנו כמה וכמה פתרונות גאוניים לשרשרת הבעיות שטווה במשך הטרילוגיה.

בספר הזה תוכלו למצוא את ליסבת סלאנדר לרוב בבית חולים, מתאקלמת מירייה בראש, בכתף, ואיפשהו ברגל. סובלת מחום ומכאבי ראש מובנים למדיי ומחור בגולגולת.
איי שם בהמשך המסדרון, נחשו מי נמצא? לא אחר מאשר סלה. (<B>ספויילרים לאלו שלא קראו את הספרים האחרים, מעכשיו בערך</B>) אביה, שאיי שם בעבר ניסתה להשמיד עם פצצת תבערה (הו... הימים הטובים).
ליסבת לא יכולהל ומר את האמירה הצינית "חסר לי", כי כל הדברים הגרועים קורים לה. בנוסף לעובדה הקטנה שיש לה חור בגולגולת, היא מוכרזת כפושעת, מוכרזת כפסולת דין, ואו/כשתחלים מחכה לה עולם משפטי מורכב בעקבות האשמות נרחבות בתקיפה, רצח, ניסיון רצח, וכו'. אה, וגם, כנראה שיחזירו אותה למוסד לחולי נפש. או כמו שאני בטוחה שהיא הייתה מכנה - בית פסיכים.
ובל נשכח את "רופא הפסיכים" הנתעב שהכניס אותה לכל זה (ששכחתי את שמו), שמנסה להכניס אותה לעולם הזה שוב ולהרשיע אותה כחולה בנפש.
כמובן, שהאח שלה שגם את שמו שכחתי (שוודים והשמות שלהם... הו לעזאזל) מסתובב חופשי ולאף אחד אין שמץ איפה הוא.

קודם כל, הנה כמה מסקנות שבאו מהספר.
- למסמר אנשים לרצפה זה אדיר.
- לקבל חור בראש זה לא כזה אדיר כמו שחשבתי.
- הספר הזה מלא בתוכניות חכמות שהאיטיליגנציה שלי פשוט לא מספיקה כדי לזמום אותן.
- ליסבת היא דמות גאונית.
- מיכאל בלומקוויסט (או: בלבלבלבומקוויסט, כמו שאני אומרת את שמו בקול) הוא זונה ממין זכר (הביטוי הזה נפוץ בזמן האחרון).

שמתי לב שמישהו העיר באחת הביקורות שיש אנשים שיאמרו שהספר מסורבל בגלל עניינים משפטיים - HELL NO! - אוף, קשה לי להבין מבוגרים. אני ילדה והעניינים המשפטיים דווקא הפכו את הספר למרתק ומושך במיוחד. אניקה (אם זה השם שלה... שוודים =.=) שלפה משפטים שעשו לי חשק ללכת לעולם הבא, למצוא את הסופר, ולצעוק לו "כל הכבוד!!" תוך כדי מחיאת כפיים! וחוץ מזה, החלק המשפטי תרם לעלילה והוסיף לה חלק ענייני, קר, גאוני, ומרתק לסיפור. ממש נתן לספר פן אחר.

אה, ואגב. כל הסיפור רציתי לתת למיכאל סטירות ומכות כואבות למיניהן. אז הנה אני אעשה את זה פה -
סטירה בעיטה בפרצוף ברכייה בפרצוף ריסוק לסת עם פטיש אצבעות לעיניים ברכייה לאזור הכואב ההוא.
והרשימה ממשיכה וממשיכה.

אל תבינו לא נכון, אני אוהבת את ליסבת. אין לי בעיה שהוא עוזר לה. אבל למה הוא חייב להיות כזה... אוף... לא יודעת! יש משהו בדמות הזאת שפשוט מתסכל אותי ><
אה, ואגב, כן. יש מצב שזה בגלל שהוא זונה ממין זכר. כן, אתם עלולים לחשוב שלקחתי את זה רחוק, אבל לדעתי הוא הגזים יותר ממני -_-

אז זהו. סופה של טרילוגיה נהדרת. ליבי שבור? לא. יש ספרים טובים יותר איי שם. למרות שאני מעריצה לחלוטין את ליסבת בתור דמות, אני חושבת שפשוט יש משהו שלא מספיק.
אבל למרות זאת, כמובן שהספר זכאי ודורש חמישה כוכבים. פשוט מגיע לטרילוגיה ברמה עולמית כזאת.
הספר לא היה מסחרר כל כך. אבל הוא היה פשוט מעולה, וסיפק את כל הצרכים. אני חושבת שאני אזכור את ליסבת בתור דמות, ולא את הספר עצמו.

ואגב, אני חושבת שאני צריכה הפסקה מספריי מבוגרים. בררר, יותר מידי ריאליות ורציניות. פנטזיה, הצילני ><