"פרחים לעכבר לבן", המוכר גם בשמות: "פרחים לאלג'רנון" ו"צ'ארלי"
הוא ספר נפלא, מעורר מחשבה ומעלה שאלות מוסריות ונוקבות, ועושה זאת בצורה מרתקת ונוגעת ללב.
זה התחיל מסיפור קצר של דניאל קיז, אותו ניתן לקרוא באנגלית בלינק הבא:
https://www.sdfo.org/gj/stories/flowersforalgernon.pdf
אך מומלץ בחום לקרוא את הספר המלא, שתורגם בצורה מופלאה לעברית.
הסיפור פורסם כבר ב- 1960 וקטף פרסים נחשבים.
בנוסף, הספר עובד ב-1968 לסרט קולנוע בשם "צ'ארלי", בכיכובו של קליף רוברטסון, שאף זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט.
את הסרט ניתן לראות במלואו בלינק הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=5B7En7qg6rg
ב- 2015 יצא סרט נוסף, ואף אותו אפשר לראות במלואו בלינק המצורף:
https://www.youtube.com/watch?v=HWZG--3BIzc
ראוי לציין, שבארץ היתה גם הצגת יחיד בשם "פרחים לעכבר לבן" שרצה 11 שנה. לא פחות.
ואת כל היצירות הנ"ל מניתי, כדי לחזק את טענתי, שזהו ספר, שלא כדאי להחמיץ.
אלג'רנון הוא עכבר מעבדה לבן. הוא משתתף בניתוח, שמטרתו היא העלאת רמת האינטליגנציה.
הניתוח מחולל שיפור דרמטי ביכולותיו המוטוריות והקוגניטיביות, ומסתמן כהצלחה גדולה.
בעקבותיו מחליטים החוקרים לנסות ולבחון את המחקר על אנשים.
צ'ארלי גורדון הוא אדם בן 32, מוגבל שכלית, ובעל מנת משכל של 68. הוא עובד כמנקה במאפיה, ומשתוקק להיות חכם.
וחרף העובדה, שהוא אוהב את עבודתו במאפייה, ונהנה מהאוירה הטובה, ומהבדיחות, שפעמים רבות הן על חשבונו,
הוא מוכן להשתתף במחקר, ולעבור את הניתוח הנדרש.
בעניין ההתבדחות, הסיפור פותח בציטטה מספרו של אפלטון "המדינה", המרפה את ידיהם של אנשים הצוחקים על אנשים מבולבלים וחסרי חזון.
העלילה מלווה ב"דוחות ההתקדמות", שצ'ארלי נדרש למלא לפני הניתוח ואחריו. ויחד עם קריאתם, נחשפים הקוראים לשינוי הדרמטי שחל בו,
מילד הלוקה בפיגור וניחן בכתיבה עילגת ושגיאות כתיב לאדם בוגר ואינטליגנטי עם I.Q של גאון.
כאמור, מומלץ בחום!

"הספר האדום הקטן של התלמידים בא לפקוח את עיניכם לראות את המזימה הנרקמת סביבכם, ולעורר אתכם למשימה הגדולה של מאבק על מעמדכם כשותפים שווי זכויות במערכת החינוך"
מה באמת לומדים ילדים בבית הספר? לא חשבון, לא ספרות ולא היסטוריה. הם לומדים להיות אזרחים ציתנים, משמרי הסדר החברתי הקיים. את זאת ועוד מלמד אותנו הספר הקטן אך החשוב הזה. הוא יצא ב-1969 בקופנהגן ותורגם לעבריתע"י יעקב לורך בשנת 1979, והוא רלוונטי היום יותר מתמיד. הספר אינו מיועד לאנשי האקדמיה או לאנשי החינוך, על אף שהם ימצאו אותו מעניין ומעשיר ואולי אף ישנו את דרכיהם בעקבות הקריאה בו, כמוני. הספר נכתב אל בני הנוער, הלכודים במערכת החינוק (כן, זו לא טעות- חינוק) ומספר להם בגובה העיניים, לא בהתייפיפות ולא בהתנשאות, מה עושה להם בית הספר. "הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות" כתב מרטין בובר, "וזו מאבדת וחוזרת ומאבדת". על פי הספר האדום הקטן של התלמידים, האנושות מאבדת את הסיכוי הנצחי לאושר באופן אקטיבי על ידי דיכוי רוח החירות, היצירתיות ושאיפת הדעת של בני הנוער- בבית הספר.

למי שמתעניין בתחום. המחבר מפזר מחמאות עצמיות השזורות בספר במינון מוגזם ופוגמות באמינותו. צריך לזכור שמי שהיה תחת אש במהלך האינתפידה הראשונה לא היו הפרקליטים הצבאים אלא החיילים הקרבים. הספר הוא דוגמא לדרך בה השתלטה ראייה משפטית על כל תחום מתחומי חיינו ובכלל זה הצבא.