יש ספרים כאלה. הם כביכול פרועים, מתארים פיסת חיים שאינה מתיימרת כלל להיות אמיתית או אמינה. הגיבור – תמיד איזה נעבך עלוב - מתמודד עם כל מיני תופעות הזויות והסופר – סופרת במקרה הזה - קורץ/ת לקורא מעל ראשו: "בוא נעמיס עליו עוד אסונות והשפלות בקצב רצחני, ונראה מה יעשה האידיוט". ואתה קורא ולא מבין את ההיגיון שבהתנהגותו של הגיבור, וממשיך לקרוא כי אתה רוצה לדעת לאן הסיפור ההזוי הזה הולך וגם כי אין ספר אח

ווטסון התפרסם עם ספרו הראשון "לפני השינה" שהוסרט לסרט די מצליח. חיי כפולים הוא ספרו השני וגם בו הוא נשאר בז'אנר המותחן הפסיכולוגי.
העלילה הולכת ונעשית מותחת ככל שמתקדמים, עד סיום פתוח המעורר מחשבה. לצד המתח, הספר עוסק בנושאים אקטואליים: היכרות ברשת,הסכנות שבקשרים וירטואליים, והפער שבין פנטזיה למציאות. הוא מצליח להמחיש עד כמה התכתבות יכולה להפוך ממכרת, לעורר פנטזיות ורגשות, ועד כמה שיתוף פנטזיה על

״היא אוהבת את בעלה,
אבל יש לה אובססיה לגבר זר.

היא אם מסורה,
אבל היא מוכנה לאבד את הכול.

היא יודעת מה היא עושה,
אבל היא מאבדת שליטה.

היא חפה מפשע,
ולמרות זאת היא אשמה ללא צל של ספק.

היא חיה חיים כפולים,
והיא עלוחה לאבד אותם.״

התקציר לא יכל להיות יותר טוב. הרומן מתח הפסיכי הזה היה מעולה!!! אני לא יודעת איך לכתוב את מה שאני מרגישה, את המסע שעברתי, את הבוקסים שקיבלתי, את האהבה שחו