דודה הגידי לנו כן

הורי היו אנשים קשי יום שעבדו בעבודות זמניות וקשות, מה שגרם להם לבקש עבור בנם, עבודה שיש בה שולחן וכסא, וכמובן קביעות ופנסיה תקציבית, המעניקים יציבות וביטחון לכל החיים.

את משאלת לבם של הורי הגשמתי כשבמקביל ללימודי במכללה, התחלתי לעבוד במוסד ציבורי גדול, בו אני עובד עד היום, להפתעתם של עובדים צעירים שבהיכרותם הראשונה איתי, מתוודעים להיותי ארבעים שנים במקום עבודה אחד, עובדה

טוב, מסתבר שאורח החיים הנוודי הוא לא בהכרח דבר רע.
גיבור הספר הזה הוא ההפך הגמור ממני - מנהל בנק מכובד, מיוחס, בעל קריירה (כביכול) ועם זאת - סגור, מופנם, הססן, כמעט ולא יוצא את ביתו ועסוק בעיקר בטיפוח הגינה.
כל זה עתיד להשתנות לאחר מות אמו האהובה והתחברות לאחותה, דודתו, אישה מבוגרת אמנם אך מלאת שמחת חיים וחדוות מסעות. בתחילת הספר היא תגרור את הגיבור הלא הרפתקן (אפשר לומר "סחי"?) לעיירת קיט באנגל

"כל ימי הייתי שרוי בלא אשה, חי חיים שקטים, ולהוציא את העניין שהיה לי בדליות, בלי כל תחביב". כך מעיד הנרי פולינג על עצמו. הנרי, שנאלץ לצאת מוקדם לגמלאות, הוא התגלמות האנגלי המרובע. כעת עם פטירת אימו, האם הוא הבא בתור? סדר זה של העניינים מופר בשעה שלהלויה מגיעה ה"דודה" אוגוסטה: "היא איחרה להגיע, ואף שניסתה להסתגל לאפנת הזמן, היה לבושה דומה לזה שהיתה המלכה מארי נוחה עדן בוחרת אילו התהלכה עדיין בתוכנו

הכרתי אותה בגן הילדים, אני הייתי בת שנתיים בדיוק ב-1.9.62 והיא קצת יותר קטנה ממני ילידת נובמבר. עד אחרי הצבא לא נפרדנו. בסוף נפרדו דרכינו. בהתחלה היא גרה במרחק שני רחובות ממני ואחר כך עברה ממש לרחוב הסמוך. גדלנו בשכונה של עולים מפולין ורומניה - פליטי שואה, בבתים של 45 מ"ר – שני חדרי שינה מטבח ואמבטיה. והיינו מאושרים. לאט, לאט הבתים נמכרו לאנשים צעירים יותר וכשהגיעה הרווחה הכלכלית קצת אחרי מלחמת שש

ספר מענג. הרפתקאותיו של הבנקאי בדימוס, השמרן והמשעמם יחד עם דודתו הקשישה והסוערת בכתיבה מקסימה. הציפייה שלי מהספר הייתה שונה - חיכיתי ליותר מסעות, נופים, הרפתקאות וקיבלתי משהו אחר - אבל לא פחות מקסים. למרות האנכרוניזם לכאורה - שכן זה ספר ישן יחסית שאין בו את "נפלאות" הטכנולוגיה העכשווית - דווקא התמימות הקשורה לשנים אלו היא זו שמקסימה ומעוררת געגועים לעולם פשוט יותר.

שמחתי שיצאה גרסה מחודשת שהצי