על המכניזם המאכזב של היקום

בקריאת טקסט אנחנו בונים ומפרקים כל הזמן מבנים המושלכים על הכתוב בניסיון לאחד את הטקסט לכדי איזו שלמות מדומיינת. לרוב, טקסט מכיל בתוכו סתירות רבות, ולאורך הקריאה הקורא ה״תמים״ מנסה לאחד בינהן על ידי השלמת הפערים שאינם מצויים בטקסט, כדי לייצר איזו פרדיגמה שתסביר את הסיפור כשלם אחד וקוהרנטי. בקריאת המחזה ״עננים״ חוויתי זאת שוב ושוב, ומבנים שונים וסותרים החליפו זה את זה כ

כנראה המחזה הכי ידוע של אריסטופנס בעת המודרנית, ויצירה עם השפעות אמיתיות על סכסוכים ברחבי העולם.
היצירה עוסקת בליסיסטרטה (תרגום מילולי: מפזרת צבאות) אישה אתונאית שיוזמת שביתת מין והשתלטות על האקרופוליס כדי להכריח את הגברים לסיים את המלחמה הפלופונסית שקרעה את יוון באותה התקופה.
זה מחזה מאוד לא שגרתי לאתונאים העתיקים, שהיו חברה שוביניסטית ביותר במונחים מודרניים, ואפילו בהשוואה לתרבויות אחרות ביוון

"ויתרת, אך עודך עוין, וגם מגזים
בזעמך, אך אלה שטבעם כזה
הם בעיקר סובלים, ובצדק, מאפיים."

זה המחזה היווני הראשון שקראתי, ובין האחרונים שאני כותב עליהם כאן, לאחר שהספקתי כבר לכתוב על עשרות מחזות אחרים.
למה רק עכשיו אני כותב על אדיפוס? כי את אדיפוס המלך אני למדתי לבגרות בספרות בהיותי בתיכון, וההתעמקות הרצינית והכפויה הזו בטקסט גרמה לכך שכשניגשתי לפני מספר שנים לקרוא מחדש את המחזה הזה, לא באמת הייתי

Oedipus Rex - לוק סקייווקר, סופו של תסביך.

לוק סקייווקר נתלה בידו האחת על אנטנת מנהרת העילרוד של עיר העננים. על פלטפורמת הגישה אל האנטנה עומד דרת' ווידר כשחרב הלייזר עוד שלופה בידו. "אתה בני. הצטרף אליי לצד האפל" הוא מבקש מלוק התלוי בן שמיים וארץ. לוק מסרב להאמין כי מי שעד לפני רגע נלחם בו לחיים ולמוות, מי שכל הרע ביקום מיוצג על ידי דמותו האלמותית, הוא אביו מולידו. הוא משחרר את אחיזתו ונופל אל