“סיפור עצוב ומכמיר לב, על ילד שחי וגדל כמעט לבדו. אמו נפטרה בלידתו ואביו רוב הזמן עוזב את האי ושט למשך ימים רבים לאן שהוא (לא מסופר בספר מה מעשיו ולאן נוסע).האי עליו מתנהלים חייו של ארתורו נמצא דרומית לנאפולי. הספר מסופר מפיו של ארתורו הבוגר המתאר את האי את ביתו (קורא לו ארמון, בית הגברברים ,טירה)ואת חייו באי שמתמקד בעיקר מתקופת ילדותו עד גיל 18, גיוסו לצבא. התיאורים שלו שלווים, לא מאשימים עם”

“**** כשהייתי ילד היה לי דוד קצת מוזר. כשהיה נכנס הביתה היה קורא בקול, ״היי, אלוני, אחא!״, טופח לי על שכמי ומתקרב ומביט בי קרוב קרוב כשסקרנות בריאה נוצצת בעיניו, והבל נשימתו מדיף ניחוח מעורר תמיהה של קינמון ודג-הרינג. עם השנים, נפטר אותו איש וזכרו כמעט והתפוגג אך מטבע הלשון שטבע בשנים העתיקות ההן, ״הי, אלוני, אחא!״ דבק ונשאר והאריך ימים ושנים אחריו, ועד היום שיחות הטלפון שאני מקבל מאחי או בני”

“מוזר להיזכר בספרי ילדות, במיוחד בספרים שהיוו עמוד טווח בגדילתי. את "הלב" קראתי אי שם במחוזות גיל 10, אפילו מוקדם יותר, כשבדפדוף כל עמוד נרעד ליבי. ילדה קטנה מחזיקה ספר גדל-מימדים ונשאבת לתוכו, ושום דבר אחר לא חשוב מלבד אותה תקופה של אושר טהור, נטולת עקבות ועמוסת סיפורים. קראתי אותו פעם אחת, ופעמיים, ואחרי הקריאה השלישית חדלתי מלספור, ונעתקה נשמתי בכל צל של מתח, ודמעתי וצחקתי במלוא הגרון, ואהבתי”