הספר בתרגום ולפובסקי

את האחים קאראמאזוב קראתי משום תיקון כפול: הופעת התרגום החדש של נילי מירסקי, שאת תרגומיה אני לא אוהב, והרצון לתקן לעצמי את הרושם הנורא שהשאיר אחריו "אידיוט" של דוסטויבסקי.
אם נקלף את סיפור העלילה לרגע ונרד נמוך ושטוח נקבל משפחה לא ממש נורמטיבית. מילא לא נורמטיבית, אבל דוסטויבסקי הרי מיטיב לצייר דמויות גרוטסקיות ומגוחכות להפליא, דרמה קווין אחת אחת, כאלה שיש בהן רע יותר מטוב,

ספר פשוט מצוין.

כן, השמות ברוסית מבלבלים (מתרגלים נורא מהר, בטח אם קוראים ספרות רוסית בדרך קבע), כן לפעמים יש קצת מטיפנות בספר (אבל ככה כתבו אז. תקופה כזו סוערת, אי אפשר שלא תשאיר חותם במי שחווה אותה...)- אבל למי אכפת? זה חלק מהקסם של הספר.
סגנון הכתיבה של דוסטוייבסקי הוא אחד הקולחים שיש, ובספר הזה הוא מגיע לשיא. הסיפור בגוף ראשון (כשהמספר הוא לא באמת דמות בעלילה), כשהמחבר מוסיף הערות ביניים