לא קל לראות את הספר הזה, לשים אליו לב.
הוא דק כחרמש סהר, 95 עמודים.
הכריכה שלו קשה- אין לו היכולת להתרחב, להיפרש כמניפה. נותר עדין וצנום.
בחופש הגדול של לפני שלוש שנים היתי רואה לילה-לילה את הירח. אם לא זה, הספר "אני רואה את הירח" הדקיק, היה נעלם מעיני בין כל עבי הכרס על המדף בספריה.
לא קל לראות את בִּיטֵה הזו, לשים אליה לב. ילדה קטנה- מה יש לה לומר, מה יש לה לתת.
היא לא הולכת להילחם במלחמות קדושות, היא לא חיה בארץ חרבה. היא רק ילדה בת 12 שגרה עם משפחתה בחווה באמריקה, על סף גיל ההתבגרות, מלאת שאלות גדולות ונוקבות. כמו למשל: למה שקארי, אחותה הגדולה, (בת ה15!) תרצה למסור לאימוץ את התינוקת שברחמה? למה שלא תחיה איתה ועם אהובה בבית מוקף פרחים ובמטבח מלא ריח של עוגיות צימוקים?
או מה זאת אהבה, בכלל? אהבה באמת, לא האהבה שהיא קוראת עליה בשבועונים לאישה. מה זאת אהבה?
ביטה מבולבלת, וכועסת- על קארי, שלא חושבת גם עליה, כמה היתה רוצה להיות דודה; על אמא שלה, שתומכת בהחלטות של קארי; על מי שלא מגלה התנגדות. אמה שולחת אותה אל דוד אקסל, שגם הוא קצת בודד עכשיו.
ביטה עוברת מסע התגברות והתבגרות בעל-כרחה, אבל היא עוברת אותו באומץ ובגבורה. המסע הזה מתוק, ועדין. כתוב כמכתב לתינוקת שעוד לא נולדה, שביטה מכנה אותה בינה לבין עצמה איזבלה.
נדמה לי שהספר יכול לעשות לעצמו את יחסי הציבור הטובים ביותר, כי הוא לא מאוד עצוב כפי שאני מציגה אותו. ביטה היא ילדה בועטת ונחושה, בעלת ביטחון עצמי גבוה ומרשים. היא ילדה רואה, היא שמה לב לדברים. ואיך שהיא מספרת את הסיפור... בנימת האופטימיות של ילדה. זה לא גורע מהכתיבה היפה, והתרגום מקסים.
לא הופתעתי לראות בפתקית תאריכי ההשאלה בעמוד הראשון שאני היא היחידה ששאלה את הספר הזה- פעם ראשונה ב2017 ופעם שניה עכשיו. ב95 העמודים האלה, בספר הדק הזה, קבלתי יותר משקבלתי מספרים ארוכים ומלאים עד להתפקע. יש משהו בתמצות כנראה ששובה אותי. אין עוד צורך בעמוד אחד לספרון הזה, הוא נותן הכל ברוחב לב.
הספר ממוקם בספריה על מדף ספרי הנוער, ובכל זאת אני מקוה שאחזור אליו עוד במהלך השנים.
ביטה שואלת שאלה מתוקה- מה זאת אהבה?
זאת לא שאלה פשוטה, ויש לה כנראה המון תשובות.
אני חושבת שבסוף ביטה, וגם מי שקורא, מקבלים תשובה. לפחות אחת.
