ביקורת ספרותית על הפלישה לנורמנדי - 6 ביוני 1944 מאת אנטוני ביוור
ספר מעולה

---

"אי־אפשר להטיל ספק באכזריותה של המלחמה בצפון־מערב צרפת. ולמרות לגלוגיהם של התועמלנים הסובייטים, אין ספק שהקרב על נורמנדי הוא בר השוואה עם החזית המזרחית. בשלושת חודשי הקרבות איבדו הגרמנים קרוב ל־24,000 הרוגים ו־200,000 מחייליהם נשבו בידי בעלות־הברית. קבוצת הארמיות ה־21, שמנתה יחידות בריטיות, קנדיות ופולניות, איבדה 83,045 הרוגים, והאמריקאים 125,847. נוסף על כך איבדו חילות האוויר של בעלות־הברית 16,714 הרוגים ונעדרים" (עמ׳ 533).

"הפלישה לנורמנדי" (הוצאת יבנה ובונוס, 2011) מאת פרופסור אנטוני ביוור מתאר את המערכה המכרעת בנורמנדי במלחמת העולם השנייה. מבצע הנחיתה בחופי נורמנדי ב־6 ביוני 1944 היה חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית. אולם לאחר שהכוח הנוחת ביסס את ראשי הגשר על החוף התברר במהרה פיקוד הבכיר, כי המערכה על צרפת מורכבת בהרבה.

המחבר, פרופסור אנטוני ביוור למד בווינצ׳סטר קולג׳ ובאקדמיה המלכותית הצבאית בסנדהרסט. בשנת 65׳ התגייס לצבא הבריטי ושירת כחמש שנים כקצין שריון. הוא חקר את המערכה בנורמנדי שנים ארוכות. ייחודו של הספר (בניגוד לספרים המשובחים אודות מבצע אוברלורד שכתבו בשעתו קורנליוס ראיין וסטיבן אמברוז) הוא בכך שהוסיף ותיאר את המערכה כולה עד לכיבוש פריז ולא הסתפק רק בתיאור הנחיתה והלחימה על ראש הגשר.

ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר היתה מתי לפלוש לצרפת. מזג האוויר באביב האירופי היה גשום ופחות ממיטבי. מבצע הפלישה לצרפת כלל כ־175,000 חיילי בעלות הברית, כ־50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ־11,000 כלי טיס ו־5,333 אוניות וכלי שיט אחרים. הטלת סדר כוחות בהיקף כזה לשדה הקרב מבלי שיעמדו לרשותם התנאים המתאימים ונוכח הביצורים שבנה הצבא הגרמני בחוף, היתה שקולה לכישלון ידוע מראש. החזאי הראשי של המפקדה העריך שבין הלילה של ה־5 ביוני לצהרי יום המחרת יהיה חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם יהיה די בו בכדי להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה?

המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד בלבד, מפקד כוחות בעלות הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר. למרות הסיכונים הוא קיבל את ההחלטה לצאת למבצע ב־6 ביוני 1944. כך, במשפט לקוני, תיאר את הדרמה שבהחלטה על הפלישה לצרפת. מבצע, שכדבריו, לא הכין לו תכנית חלופית ולכן היה חייב להצליח.

במהלך ההכנות לפלישה אמר גנרל ג׳ורג׳ פאטון, "איש השריון" (עמ׳ 25), לפקודיו שעליהם לזכור "ששום ממזר לא ניצח אי פעם במלחמה במותו למען ארצו. אני רוצה שתנצחו אותה על־ידי כך שתגרמו לממזר המטומטם בצד השני למות למען ארצו" (עמ׳ 26). בריגדיר גנרל "סלים ג׳ים" גאווין מהמוטסת ה־82 היה אולי השקול ביותר בדבריו: "מה שתחוו בימים הקרובים לא תרצו להמיר במיליון דולר, אבל לא תרצו לחוות זאת שוב לעתים מזומנות. לרובכם תהיה זאת הפעם הראשונה שתהיו בקרב. זיכרו שאתם נכנסים לזה כדי להרוג, או שתיהרגו" (עמ׳ 42).

ביוור ניתח בצורה מקיפה את האירועים הדרמטיים של הפלישה ביומה הראשון. אחת הפרשות המרתקות בפלישה היא המתקפה שביצעה פלוגה D של הגדוד ה־2, אוקספורדשייר אנד באקינגהמשייר לייט אינפנטרי, מהדיביזיה המוטסת ה־6 הבריטית.

"ארבע דיביזיות מוטסות המריאו בכ־1200 מטוסים. הדיביזיה הבריטית ה־6 טסה לעבר מזרח נהר האורן כדי לאבטח את אגפו השמאלי של מונטגומרי. הדיביזיות המוטסות ה־101 וה־82 של ארצות הברית יוצנחו בחצי האי קוטנטן כדי לתפוס נקודות מפתח, במיוחד על השבילים שחצו את השטחים המוצפים מאחורי חוף יוטה" (עמ׳ 70).

הקבוצה הראשונה שהמריאה הייתה פלוגה D של הגדוד ה־2, אוקספורדשייר אנד באקינגהמשייר לייט אינפנטרי. היא יצאה אף לפני יחידות הסיירים שהקדימו את הכוח העיקרי כדי לסמן את אתרי ההצנחה. הפלוגה הזאת, בפיקודו של מייג׳ור ג׳ון האוורד, הוטסה בשישה דאוני הורסה" (עמ׳ 70). על פלוגתו של האוורד הוטל להשתלט על שני גשרים סמוכים זה לזה, האחד מעל לנהר האורן והאחר מעל לתעלת קאן, לפני שהגרמנים יספיקו לפוצץ אותם במטעני נפץ.

טייסי הדאון שבו טס האוורד הצליחו להנחית את הדאון 15 מטר מהפילבוקס הסמוך הגשר. "כמה מדאוני ההורסה העשויים דיקט (הם כונו בסלידה "קרון מתים") התפרקו כשנגעו בקרקע, כך שהחיילים הזדחלו החוצה מן הצדדים השבורים ומן הדלתות" (עמ׳ 71).

"תוך דקות הטילו ראשוני היוצאים מדאונו של האוורד רימונים אל תוך הפילבוקס בצדה המערבי של תעלת קאן דרך חרכיו. בלי להמתין חצו יתר חיילי המחלקה בהסתערות את הגשר בפיקודו של ליוטננט דן ברודריג׳. האוורד וידא בתקופת ההמתנה שהם יהיו בשיא הכושר הגופני באמצעות ריצות־שטח" (עמ׳ 71). עד שהמחלקה בפיקוד ברודריג׳ הגיעה לצד השני של הגשר, "התעשתו השומרים הגרמניים והתחילו לירות. ברודריג' נפצע פציעה קטלנית מירייה בצווארו ומת זמן קצר לאחר מכן" (עמ׳ 71).

אולם אז "הגיעה עוד מחלקה בפיקודו של ליוטננט סנדי סמית', שהמשיך להנהיג אותה אף־על־פי שידו נשברה בצורה קשה בזמן הנחיתה. אחרי קרב יריות עז, קצר למרבה המזל, הושלמה ההשתלטות על הגשר מעל לתעלת קאן" (עמ׳ 71). האוורד מצדו "היה מודאג לאחר שלא שמע דבר מן המחלקה, שהוטל עליה לתפוס את הגשר שמעל לאורן, מאות מטרים ספורים משם, אך אז הגיע שדר כי הם השתלטו עליו בלי שהגרמנים ירו כלל" (עמ׳ 71). הפלוגה עמדה במשימתה במלואה, תפסה את הגשרים בשלמותם ומנעה את הגעתם של כוחות שריון של הצבא הגרמני לעבר החוף.

זמן קצר לאחר מכן, כחלק מהמתקפה של הכוחות המוטסים האמריקניים, "כוח מעורב של כשבעים וחמישה צנחנים תקף את הכפר סנט־מרי־דו־מון. לקצין שנטל את הפיקוד לא היה מושג כמה גרמנים היו שם, אך האימונים שעברו הצנחנים השתלמו" (עמ׳ 88). הכפר נכבש.

פרשה מרתקת אחרת שתיאר המחבר נגעה למשימת גדוד הריינג׳רז ה־2 (גדוד קומנדו) לכבוש את סוללת התותחים (שלא בדיוק היו שם) שעל צוקי פואנט דו אוק. "שעה שפלוגה של הריינג׳רז ה־2 נחתה בקצה המערבי של אומהה באבידות כבדות יחד עם פלוגה A של ה־116, מטרתו העיקרית של יתר הגדוד הייתה הסוללה על פואנט דו אוק, שהייתה רחוקה בהרבה מסביב ללשון היבשה. אך מזלם של הריינג׳רז האלה לא שפר עליהם" (עמ׳ 120). 

החיילים הגרמנים שהוצבו על פסגת המצוק ירו על הריינג׳רז, בפיקוד ליוטננט קולונל ג׳יימס ראדר, בעת שנחתו והעפילו במצוק, ואף השליכו עליהם רימונים. אך אז "סיוע קרוב מהמשחתת האמריקנית סאטרלי והבריטית טאליבונט אילץ אותם להוריד את הראש בשלבים הראשונים. הסאטרלי נשארה עם הריינג׳רז כל היום, נכונה לסייע להם. אומץ לבם ומיומנותם של הריינג'רז הראשונים שטיפסו על הצוק איפשרו להם לתפוס אחיזה בפסגה. הם תוגברו במהרה באחרים. להפתעתם הם גילו שלא היו בסוללה שום תותחים כבדים. התותחים הוצבו מעט פנימה בתוך השטח והם טופלו תוך זמן קצר" (עמוד 120).

לאחר חודשיים של דשדוש, נתנו האמריקנים פיקוד קרבי לגנרל היחיד שממנו חששו הגרמנים. "פאטון, איש השריון הנועז אך הרגיש מתחת לפני השטח, האמין בהתקדמות נועזת ובניצול מהיר של כל הזדמנות" (עמ׳ 396). הוא הוביל את הארמיה ה־3 ומוטט את המערך הגרמני באחד ממסעות המלחמה היעילים ביותר.

הקריאה בספר מלמדת כי הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה אולי הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. אף שהיסטוריונים דוגמת סטיבן אמברוז (שכתב את "אחים בקרב" המופתי אודות פלוגת הצנחנים Easy מהדיביזיה המוטסת ה־101 ואת "יום הפלישה" על הפלישה על נורמנדי), האדירו את פועלם של חיילי ומפקדי כוחות בעלות־הברית, הרי שהגרמנים הפגינו יכולת גבוהה פי כמה, והדבר מרשים עוד יותר נוכח העובדה שכלל מבצעי הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר.

אמנם, הכוחות המוטסים, גדודי הריינג׳רז והקומנדו שבצבאות בריטניה וארצות הברית, הוכיחו כי לא היו טובים מהם במלחמה ההיא. אך אלו היו יחידות מובחרות, שזכו בפיקוד, הכשרה וכוח־אדם מעולים. בהשוואה אליהן הפגינו שאר יחידות השדה באותם צבאות רפיון וחסרו נחישות ולוחמנות. גם בתחום המצביאות היה לגרמנים יתרון מובנה. מקרב פיקוד השדה הבכיר של בעלות הברית רק פאטון התגלה כמי שחש בנוח בפיקוד יצירתי ועתיר דמיון על כוחות גדולים.

עוד עמד המחבר על כך שזולת חוף אומהה, אחד משני החופים שבהם נחתו האמריקנים, לא כללה הפלישה האמפיבית קרבות של ממש. בסך הכל, אם כי לא בלי נפגעים, נחתו הכוחות בחופי סורד, ג׳ונו, גולד ויוטה מבלי להתקל בהתנגדות ממשית.

עם זאת, הספר סובל ממספר ליקויים. העובדה שהמחבר, היסטוריון צבאי מן המעולים שישנם, לא בחר לכלול בספרו הסברים על טיבם של הכוחות הלוחמים מקשה על הקורא עד מאוד. אף שלמומחים בתחום המושגים ברורים, כדאי היה לכותב הספר לצאת מנקודת הנחה ששמה של יחידה אינו מבאר את יכולותיה, הכשרתה וייעודה. כך למשל, לקורא עשוי המושג "ריינג׳רז" להיות לא ברור דיו, וחבל. גם היעדרו של אינדקס מקשה על הקריאה. תרגום הספר אינו מיטבי וכולל בתוכו מונחים רבים מדי שנותרו באנגלית (אף שנכתבו בעברית).

למרות החולשות הרי שכרגיל, ביוור הוציא מתחת ידו מחקר מרתק, חף מגלוריפיקציה, שניתח באזמל חד ומלמד את המערכה עבור הקוראים. לקחיה בדבר חשיבות אימון הכוחות באופן מדמה ככל שניתן את שדה הקרב שאליו יוטלו, חשיבות הפיקוד מלפנים, היוזמה והדבקות במשימה, ולצד זאת הצורך להפתיע את האויב במקום, בזמן ובשיטה, נשארו נכונים גם כיום.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על הפלישה לנורמנדי - 6 ביוני 1944