ביקורת ספרותית על מעוף העורב מאת אן-מרי מקדונלד
ספר מעולה

---

איך כותבים על ספר (מצויין) בן 860 עמודים, שכל פירוט יכול לפגוע במתח הנבנה אט אט, במסתורין, בקורים שטווה הסופרת בעדינות מחוכמת סביב הדמויות הכה ריאליסטיות שלה ובעצם אותם הקורים נטווים גם סביב הקורא שנשאב לתוך העולם הלכאורה רגיל של משפחה המתגוררת בבסיס חיל האויר בקנדה בשנות ה-60? כנראה שהדרך הטובה ביותר היא פשוט "לזרוק" את כל מה שעובר בראש (תוך סינון כאמור מפני ספויילרים אפשריים) ולא להכביר מילים על העלילה עצמה. לעלילה של הספר, לסגנונו ולמבנהו, יש כח משל עצמם שאי אפשר לתאר בביקורת - כל שצריך לעשות הוא להתחיל לקרוא. ראו הוזהרתם, בהתחלה הקורא מרגיש ששום דבר אינו קורה פה. יש כאן משפחה רגילה, הורים ושני ילדים, הם עוברים להתגורר בבסיס חיל האויר בעקבות תפקידו של האב. הילדה מתחילה ללמוד בכתה חדשה. יש לה חברים חדשים ומורה חדש. אבל כאן בדיוק, בשיגרה הזו, טמונים התחכום והעוצמה של הספר הזה. הסופרת מחייה את התקופה ההיא, ובעלילה הזו, כמו בחיים, הדברים הרעים אינם קורים בצעדים גדולים או בדרמטיות. הם שטים להם מתחת לשיגרה מנמנמת. יתרה על כך - הם עצמם הופכים לשיגרה. ולשם כך נחוצה איטיות, נחוצים תיאורים של שיגרת יום יום, שיגרת משפחה, שיגרת בית ספר, שיגרת עבודה - הקורא מתוודע לשיגרה הזו, הוא מבחין כמובן בחריגות, אבל באותה המידה הוא יכול שלא להבחין בה, בדיוק כמו חלק מהדמויות בספר שאינן רואות או אולי (?) בוחרות שלא לראות את מה שקורה מתחת לאף שלהן. הן מוכנות להילחם בפושעי מלחמה, במדינות ולא מתארות לעצמן שהרשע הרבה יותר קרוב ומוחשי - עד שמכה הרצח (וגם אז הפכחון לא ממהר להגיע). כך לדוגמא, הקורא יתוודע לדמות של ילדה כמו גרייס נובוטני ומתוך עיני הדמויות האחרות בספר הוא ילמד עליה שהיא מסריחה, מוזנחת, ואולי גם מפגרת, והילדות אינן אוהבות אותה. הקורא מגבש לעצמו את דמותה של גרייס. ואז מגיע משפט כמו "גרייס נובוטני חוזרת הביתה עם חבורות שאיש לא מבקש ממנה להסביר. וזה כל מה שצריך לדעת על אמא ואבא של גרייס" ומזיז לך משהו בבטן, לרגע קט. והקורא, כמו סוג של צופה בקולנוע, עשוי בקלות למצמץ ולהחמיץ את הרגע הזה שבו דמותה של גרייס מוארת לרגע באור אחר לגמרי.
כשקראתי את "מעוף העורב" עברה לי בראש אנלוגיה ליצירה הטלויזיונית האהובה עלי ביותר - "טוין פיקס" של דיוויד לינץ' (או בקיצור "ט"פ"). שתי היצירות, גם הספר שלפנינו וגם "ט"פ" נפתחות באקדח שיורה כבר בסצינת הפתיחה. ב"ט"פ" מגלה מקומי את גופתה של לורה פאלמר, מלכת התיכון. ב"מעוף העורב" המשפט הפותח הוא: "הציפורים ראו את הרצח". אנחנו יודעים שילדה קטנה נרצחת. איננו יודעים את זהותה וזו נשמרת בסוד מפני הקורא במשך עמודים רבים בהמשך (המתח והתעתוע נמשכים על פני כחצי מהספר). בשתי היצירות הרצח מניע את העלילה קדימה, אל תוך מיקרוקוסמוס חברתי: בט"פ זו עיירה נורמטיבית לכאורה, בצפון ארה"ב על הגבול עם קנדה, ומהעבר השני של הגבול - מתרחשת עלילת הספר בבסיס חיל האויר. חלק הארי של הספר מתרחש בשנות ה-60 ויש בו הרבה איזכורים, ציטוטים מתוך התרבות הפופולרית באותה התקופה ומתוך החדשות. זה ערך מוסף לכשלעצמו. נושא נוסף שעולה בספר הוא מעמד האשה - דמות האם שבספר היא סמל לעקרת הבית המושלמת, זו שתמיד תראה את עצמה זוהרת בפני בעלה (כשהוא מוצא את בגדי ה"ספונז'ה" שלו הוא בטוח שמדובר בטעות, שהרי אשתו אינה לובשת בגדים שכאלה). אשה מהסוג הזה תקח על עצמה אשמה, שתיקה, "אלגנטיות" ונימוסים טובים וגם בקטע קריטי בספר (מבחינתי לפחות) היא תוודא ששום דבר מהרשע לא יגע בבעלה, הכל יישאר סגור ומסוגר (וזה היה אחד הקטעים היותר חזקים בעיני בספר, ההשתקה הזו, הטאטוא מתחת לשטיח), האשרור הזה לתחושה שקיימת בספר ש"עדיף שלא לספר" (למרות שהמשפט הזה סותר את ההנחיה הברורה של האב לבתו - "כשאת מתלבטת איך לנהוג תבחרי בדרך הקשה, אז תדעי שזו האמת" או משהו בסגנון). מהפן הפוליטי/ מדיני - ברקע מתנהלת המלחמה הקרה והמירוץ לחלל של האמריקאים (בשיתוף הקנדים) כנגד הקומוניסטים האדומים. עד כמה רחוק יניע הפחד הזה והרצון להגיע לחלל קודם את מקבלי ההחלטות בספר? עד כמה הוא יגרום להם לעצום את עיניהם כלפי עיוותים מוסריים (בין היתר עולה בספר הנושא של מתן מקלט לפושעי מלחמה נאציים בזכות הידע המדעי שהם תרמו למערב, הדמות הידועה ביותר בהקשר זה היא של מדען הטילים ורנר פון בראון). והשאלה הגדולה היא - איזה מחיר ישלמו הדמויות הראשיות בספר על הבחירות שהן עושות? רק בסיום הקריאה יכולתי לחזור ולקרוא את הציטוט הפותח וגם להבין אותו במלואו:
"נגזר עלינו לבחור, וכל בחירה עלולה להמיט עלינו אובדן חסר תקנה" (ישעיהו ברלין).

כשם שהיה לי קשה לכתוב על הספר קשה לי לסכם אותו. אני רק יכולה לומר שהוא לא ספר שמתאים לכל אחד ולא רק בגלל אורכו התובעני. באופן כללי, הוא נראה לי ספר שידבר יותר לנשים מאשר לגברים. אולי בגלל המבט הכה קרוב וכה מעמיק שיש בו אל תוך עולמה של ילדה, על הניואנסים הייחודיים לחיי הנפש של ילדות ומתבגרות ועל החברויות הטעונות עם בנות מינה (ר' לעניין זה גם את הספר בה' הידיעה שעוסק בנושאים האלה, "עין החתול" של מרגרט אטווד). צריך כשרון מיוחד כדי לקחת את הקורא אל תוך עולם הילדות ולהזכיר לו את הפחדים המיוחדים לגיל הזה. את תחושת חוסר האונים המשווע שיש לילד כשהוא ניצב אל מול רוע. אני רק יכולה להמליץ עליו בחום ולומר שזה מסוג הספרים שנשארים איתך הרבה לאחר הקריאה ושחווית הקריאה שבו היא באמת מיוחדת ויוצאת דופן בעוצמתה. היה מי שכינה אותו "קרוב לשמיעה אבסולוטית" ולדעתי זו הגדרה קולעת.

ומחשבה אחרונה שרציתי לציין ברשמים שלי מהספר. בעת הקריאה נזכרתי במשפט מתוך "תפוז מכאני" של בורג'ס/ קובריק: דמותו של זקן חסר בית שהנערים מתעללים בו מטיחה בהם "איזה מן עולם הוא זה, שאנשים נוסעים לירח ואתם פה למטה יכולים לעשות את מה שאתם עושים עכשיו?".http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=45481

שאלה זו, כאמור, מהדהדת מתוך עלילת הספר הישר אל חיינו ויותר מכך - נראה שהיא נעשית עוד יותר רלוונטית מיום ליום.

» ביקורות נוספות של נטעלי
» ביקורות נוספות על מעוף העורב