ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 11 באוגוסט, 2016
ע"י ניזנייקה
ע"י ניזנייקה
הייתי מחלקת את הספר לשלושה חלקים (שוב רשימת מכולת :)):
1. רקע העלילה – ערפדים דמפירים ומה שבניהם (עד עמוד 80 בערך)
2. עניינים חברתיים באקדמיה, שחיטת כמה חיות והכנה לנשף (עד עמוד 244)
3. הפינאלה - הנשף, חטיפת ליסה ושיבתה לאקדמיה, ובין לבין התפתחות היחסים בין רוז לדימטרי (עמודים 245-301 – סוף).
החלק הראשון אינו מסביר מדוע הן ברחו מהאקדמיה (זה מוסבר לפרטים רק בחלק השלישי), הוא מתמקד בשושלות ובמעמדות. מהו ערפד, מהו מורוי (ערפד שותה דם מ'תורם דם') וסטריגוי (ערפד רגיל כזה, רוצח בשביל דם , כפי שהכרנו עד לפני 10 שנים), מהם דמפירים (תערובת ערפד עם דמפיר וההיפך) והיחסים בניהם.
הנה, אמרתי זאת במשפט אחד. היה ניתן להרחיב לפרק אחד או שניים אבל למה ל-100 עמודים?
החלק הזה היה משעמם ומפתיע.
משעמם כי, אחרי כמה עמודים שקראתי נרדמתי (וזה קרה בכל פעם שהתחלתי לקרוא ובימים שונים)
מפתיע כי, לילדה בת 17 , יש שעות פנאי סוערים!!. מסיבות עם גראס, שתיית אלכוהול וסקס. היא גם מספרת שכל זה היה בעבר. מתי? גיל 16?, 15?, 14?.
החלק השני – חיות שחוטות מופיעות בחדרה ובתיקה של הערפדה - ליסה. ליסה מפעילה את כוחה על תלמידים באקדמיה ורוז בינתיים מנסה להבין את כוחותיה המיוחדים של ערפדתה. החלק הזה, קצת יותר מעניין, אבל ממש קצת.
החלק השלישי והעיקרי מכיל 56 עמודים.
ולסיכום – 4/5 מהספר בזבוז זמן. 1/5 מעניין, אך לא בטוח אם זה מצדיק קריאה של ספר ההמשך.
ומכאן, למקום שמאוד מטריד אותי בספרים מהז'אנר הזה ואשר נקרא:
ה-מ-ר-פ-א-ה.
סופרות יקרות (בעיקר מיבשת אמריקה הצפונית ומאנגליה), מה הקטע שלכן עם המרפאה?
אספר לכן, שאצלנו (ישראל), בבית הספר, לודמילה האחות, מגיעה בכל שנה פעם אחת!. פעם אחת לילדי כיתה א' לצורך חיסון. פעם אחת לילדי כיתה ב' – שוב חיסון (לדעתי, היא עושה את זה במכה אחת לשתי הכיתות) ופעם אחת רופאת שיניים מגיעה לילדי כיתה ה'.
נו, באמת?
אז מה, באמת, קורה שם בבתי-ספר?.
כל הזמן טיילת לחדר האחות?
בפנימיות, הילדים מאבדים את עצמות היד (עיין ערך הארי פוטר, ספר שני ובכלל בכל הספרים), יש התעלפויות רק מלראות דם (עיין ערך איזבלה סוון, ספר ראשון) ועוד ועוד דוגמאות באותו ספר ובספרים נוספים בסדרה ובספרים אחרים.
ועכשיו..., גם רוז.
למרפאות מתלווים האפקטים הבאים: התלחשויות שלא נועדו לאוזני הפצוע, תכנונים של מורים ומנהלים, והבאת פצועים נוספים התורמים לעלילה. ותוך כדי כך, אנו מרגישים (צריכים להרגיש?) אמפטיה גדולה לפצוע.
אז אני מציעה, אולי די!
ולבסוף, הייתי מייעצת לסופרת להיות עקבית. כך למשל, חייה הסוערים של רוז אומנם לא מופרטים לפרטי פרטים, אך מבינים הקוראים, שהיא כבר ילדה גדולה. ולפתע, ממש בעמודים האחרונים של הספר, נכתבים המשפטים הבאים: 'אף פעם לא הייתי ערומה לגמרי ליד בחור' (עמוד 261) או 'הייתי קרובה לאבד את הבתולים' (עמוד 299). וכפי שכתבתי, נו באמת...
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת
