ביקורת ספרותית על המוות והפינגווין מאת אנדריי קורקוב
ספר טוב

---

נתקלתי בספר הזה ממש לפני שעליתי לרכבת מבאר שבע לחיפה, כשסקרתי את הספרייה הקטנה שהרימו בתחנת הרכבת למען הנוסעים. היה לי כבר ספר בתיק ('האומץ לנצח' של עפר שלח) אבל אינני יכול להתעלם ממדף ספרים שמוצב מולי, ככה זה בטבע שלי, ובמיוחד מדף שממנו אוכל לקחת כל ספר שארצה. אז לפני הסקירה והכל, מגיעים שבחים למי שזה לא יהיה במשרד התחבורה או הנהלת הרכבת על היוזמה המפתיעה הזו – אני מקווה שהיא תאריך ימים ושקוראים באמת יפקידו ספרים לטובת הנוסעים האחרים (אני סקפטי, כי אני עצמי לא בטוח שאפקיד שם ספרים).

'המוות והפינגווין' מתרחש באוקראינה של אמצע שנות ה90'. ויקטור הוא בחור בודד מאוד, אין לו ממש אף אחד קרוב למעט הפינגווין הדיכאוני שלו מישה. רגע, מה? פינגווין? כן כן, במקום חתול, כלב, דג או אוגר, ויקטור מאמץ פינגווין מגן החיות הממלכתי, ולא סתם פינגווין – פינגווין ממלכתי דיכאוני. מישה הפינגווין הוא 'הגימיק' של הרומן, אבל הוא ממש לא גימיק – מדובר בדמות עגולה למדי, בעלת רגשות ומאוויים ואשר מניעה כמה מהקווים המובילים של העלילה, במובן מסוים.

הקריירה של ויקטור כסופר ועיתונאי מקרטעת עד שמגיעה לפתחו הצעה ייחודית ומשונה – לכתוב, בעילום שם, הספדים עבור אנשים שעדיין חיים. השכר נאה והתנאים נוחים ולכן ויקטור לוקח את ההצעה, גם אם היא נראית לו משונה. העבודה החדשה משנה את חייו וגורמת לו להתחבר עם גורמי עולם תחתון שהקשר שלו אליהם לא לגמרי ברור בהתחלה, אך הולך ומתבהר ככל שהעלילה נפרסת. אחד מהגורמים העברייניים הללו מפקיד תחת אחריותו של ויקטור את ילדתו הקטנה סוניה וכתוצאה מכך ויקטור שוכר בשבילה מטפלת בשם נינה. במהרה ויקטור הבודד מוקף במעין משפחה מוזרה, שלאף אחד מחבריה אין קשר דם זה לזה אך הם מנהלים יחסים קרובים, גם אם לא חמים.

ויקטור טוב בעבודה שלו – טוב מדי אפילו. הוא מתקתק את ההספדים שלו בקצב אך גם נותן לכל אחד מהם את הנופך הייחודי שלו, יש לו טביעת יד ייחודית בהספדיו אפילו. אך האידיליה לא נשמרת לאורך זמן וההתערבבות שלו עם העולם התחתון הופכת מסוכנת יותר ויותר, אפילו עבור מיש'נקה הפינגווין המקסים.

כאמור, הרומן מתרחש באוקראינה של שנות ה90', ממש לאחר נפילת מסך הברזל. האווירה בו היא של חברה בלי פיקוח, שבה העבריינים מנהלים את ההצגה והמשטרה היא רק סטטיסטית במקרה הטוב. התשלום הוא בדולרים מזומנים וידה של הממשלה לא מורגשת בחיי היום-יום של האזרחים. אינני יודע הרבה על אותה התקופה באוקראינה, אך זה נשמע כמו סיפורו הארכיטיפי של הגוש הקומוניסטי לאחר נפילת מסך הברזל. מעבר לכך, הדמויות ברומן הן פשוט דמויות טובות שקל להזדהות עמן – בייחוד ויקטור וסרגיי (שוטר שויקטור מבקש ממנו לשמור על מישה בזמן שהיה מחוץ לעיר, והשניים הופכים חברים), אך גם אנשי העולם התחתון שבאים עימו במגע. החיסרון היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שהספדיו של ויקטור מתוארים רבות והשפעתם גדולה, אבל לא ממש יוצא לנו לקרוא אותם – וחבל.

'המוות והפינגווין' הוא רומן טוב על אנשים, על כתיבה וכן, גם על פינגווינים דיכאוניים. הדמויות שלו מתחבבות מהר על הקורא, הקריאה ברומן קלה וקולחת, וההתפתחויות מפתיעות אך הגיוניות. בנוסף, יש לו את אחד הסופים הכי נוגעים ללב שקראתי לאחרונה, אשר הותיר אותי שקוע במחשבות באמצע הלילה, כשהייתי צריך להתעורר לעבודה יום לאחר מכן. אני שמח שעצרתי מול המדף ברכבת ואני מקווה שיזדמן לי למצוא שם עוד ספר כזה שוב.

» ביקורות נוספות של lazarobbie
» ביקורות נוספות על המוות והפינגווין