ביקורת ספרותית על זעקת הקרב - אדם בקו האש # מאת ליאון יוריס
ספר מעולה

---

"זהו סיפורם של טירונים כושלים, שבאימוני פרך מייסרים נהפכים ל'זונות האקסלי', גדוד העילית בחטיבת הנחתים 6" (מתוך גב הספר).

בגיל שש־עשרה נכנסתי במקרה לראשונה לחנות הספרים "קדמת עדן" ורכשתי את הרומן המלחמה "זעקת הקרב" (הוצאת משרד הביטחון וזמורה־ביתן, 1987) מאת הסופר היהודי־אמריקני ליאון יוריס. בספר תיאר יוריס את קורותיו של גדוד בדיוני בחיל הנחתים האמריקני ("המארינס") בקרבות כנגד היפאנים. הספר, כצפוי, תפס אותי וקראתי אותו מאז פעמים רבות, לפני הגיוס, במהלך השירות בצנחנים ולאחר השחרור. בכל פעם מצאתי את הקריאה בו מפעימה ומהנה.

יוריס, שפרסם במהלך חייו רומנים רבים (שחלקם גם עובדו לסרטים), מוכר לציבור הישראלי בעיקר בזכות הרומן ההיסטורי הידוע "אקסודוס", על ספינת המעפילים המפורסמת. אך בעיני, דווקא ספרו הראשון שבהם הוא המוצלח והעמוק שבהם. יתכן שזה נובע מכך שנשען על נסיונו שלו, שכן במלחמה הוא "התנדב לחיל הנחתים וכאלחוטן השתתף בקרבות המרים של גואדאלקאנאל וטאראווה" (מתוך גב הספר).

התוצאה היא עוד ספר על נערים שהוטחו אל היורה הרותחת של המלחמה ונאלצו, כמאמר הנחתים, לאלתר, להסתגל ולהתגבר. אבל רק לכאורה, שכן יוריס הוציא מתחת ידו ספר שקשה להישאר אדיש אליו וקשה עוד יותר להניח מן היד.

גיבור הספר הוא מאק, סמל מחלקה שמאחוריו "שלושים שנה בחיל־הנחתים של ארצות־הברית" (עמוד 7). לדבריו, במהלך השנים שירת, אולי, בחמישים יחידות ותחת כמאה מפקדים. "אבל, מוזר הדבר, בין כולם רק אחד היה בעיני מפקדי באמת ורק על יחידה אחת אני חושב כעל היחידה שלי. האיש הוא סאם האקסלי והיחידה היא הגדוד שהוא פיקד עליו במלחמת־העולם השניה – זונות האקסלי" (עמוד 8).

במלחמת־העולם השניה פיקד מאק על מפקד כיתת האלחוט (קשר) של הגדוד השני שבחטיבה השישית ("השישית המטונפת", כפי שכינה אותה יוריס בספרו) שבדיוויזיית הנחתים השניה, ומתוקף כך היו הוא ואנשיו צמוד למג"ד, האקסלי. אנשי הכיתה, כמו אנשי הגדוד, באו מרקע מגוון ובהם נער "כל־אמריקאי", אינדיאני הבא משמורה, והיספאני עני מסן אנטוניו.

"איני מקל ראש בשום אדם הנושא נשק במלחמה, יהיו מדיו אשר יהיו. אבל במלחמה זו נפל בחלקנו הג'וב הקשה ביותר. כמה פעמים במלחמת־העולם השניה נדרשו כוחות אמריקניים, מלבד הנחתים, להילחם מול עליונות מוחצת, עם הים הקר מאחוריהם, האש המשתוללת לפניהם ושום דבר לצידם מלבד אומץ־הלב, להעבירם את קו־ההסתערות? רק מקרה אחד ויחיד זכור לי מחזית אחרת: קרב באסטון" (עמוד 9).

אז לחמו צנחני הדיוויזייה המוטסת ה־101 של צבא ארצות הברית בקרב נואש, ביחסי כוחות שנטו לטובת הגרמנים ביחס של תשע דיוויזיות שריון כנגד דיוויזייה מוטסת אחת. יחסי כוחות אלו דמו לאלו שבהם לחמו לא פעם הנחתים באוקיאנוס השקט.

תחילה תיאר יוריס כיצד גיבש האקסלי את גדודו, חישל את רוחו והעלה את כושרו לכדי מסגרת לוחמת. "‏בשבועות הבאים למדו בדרך הקשה, בשעות מתישות ארוכות, את מקצועם החדש. למדו כי כל איש ואיש הוא רובאי ועליו לדעת למלא כל תפקיד בגדוד. הם זחלו מתחת ומבעד לתיל דו־סלילי, תרגלו שיפור המהירות בפירוקם והרכבתם של מכשירי־קשר, למדו לבתק בועות־חיכוך, למדו הסוואה, קריאת מפות, הצבת אנטנות, הנחת קווי טלפון, הפעלת מרכז־תקשורת, שידור מורס, תפעול כל כלי־נשק, הטלת רימונים, זחילה בחיפוי אש חיה, תרגולת קרב, קרב־מגע, הטלת סכין" (עמוד 134). האימונים, כתב, היו מפרכים, "וכשלא למדו ולא התאמנו, צעדו במסע" (עמוד 134).

באוגוסט 1942, "היתה פעולת נחיתה ראשונה נגד היפאנים" (עמוד 260). דיוויזיית הנחתים הראשונה תקפה את כוחות הצבא היפאני בגואדאלקאנאל. "אולי היו מערכות גדולות יותר מגואדאלקאנאל, ויותר עקובות־מדם. אבל כשייכתב הכל בספר, גואדאלקאנאל תתפוס כבר את המקום הראשון" (עמוד 260), כתב יוריס.

"היפאנים הנחיתו חיילי תגבורת לאלפים מעבר לקווי הנחתים שצפו בכך חסרי־אונים. והקרבות, וטינארו מאטאניקאו – ובכל זאת המשיכו הנחתים להחזיק בקווים. גוויות יפאניות נערמו כגזעי־עץ במים, אבל חייליהם המשיכו לזרום. בקרב הנחתים נולד גיבור מדי־רגע" (עמוד 260). בין אלו ניתן למנות את מפקד דיוויזיית הנחתים הראשונה, הגנרל אלכסנדר ואנדרגריפט, המג"דים לואיס "צ'סטי" פולר, מריט "מייק האדום" אדסון, ואוואנס קרלסון, המ"פ ריצ'ארד וואשבורן, סמל המקלעים "מאנילה ג'ון" באסילון ורבים אחרים.

בינואר 1943 הוטל גם הגדוד לגואדאלקאנאל. שם, בלחימה כנגד מערכי האויב היפאני המבוצרים, והתברר עד כמה צדק האקסלי. האימונים התובעניים שעברו השתלמו. האויב היפאני האכזר גילה התנגדות עיקשת. בנוסף, תנאי השטח, ובכלל זה ההרים, הג'ונגל ומזג האוויר הטרופי היו קשים מנשוא. באחד הקטעים המרגשים בספר נחלץ הגדוד כולו לחילוץ שניים מאנשיו, לאחר שיצאו לסיור ונותק עמם הקשר. אחד מן השניים נפצע והשני נדרש לשאת אותו על גבו כאשר היפאנים נושפים בעורפו.

"כאן האקסלי. תורידו עליהם" (עמוד 296), פקד המג"ד על הרתק הגדודי. אש מקלעים נפתחה בכדי לחפות על הנחת במרוצתו, כשהפצוע על גבו. לאחר מכן יצא הגדוד להתקפה בכדי להדוף את היפאנים:

"הג'ונגל נותר שסוע לקרעים אחר ההרעשה. המקלעים חדלו לירות. רק פצצות המרגמות הוסיפו לנחות בנפץ אדיר. מפקד פלוגה־ז', האקדח ביד ימינו, הרים את ידו השמאלית אל פיו והורה לעבר הערוץ למטה. "אחרי! זונות – כאן למעלה אף פעם לא תקבלו את לב־הארגמן. אחרי!"
לאורך גב הרכס התרוממו זונות־האקסלי, ורוביהם במצב הכן. היפאנים הגיבו באש מרושעת.
גלשנו כזרם מן הרכס, רובינו יורים בשצף ופיותינו משמיעים צווחות מקפיאות־דם ושאגות אימים. ההתקפה היתה בעיצומה והצווחות החרישו את האוזניים בעת שצלחנו את הנחל וחדרנו את תוך הג'ונגל" (עמוד 297).

לאחר שובם מהלחימה בגואדאלקאנאל למחנות אימונים בניו זילנד, החליט האקסלי להעביר את גדודו אימון קשה במיוחד. כשרופא הגדוד מחה על כך, השיב לו: "‏אנחנו במלחמה. הבחורים האלה צריכים להיות קשוחים. אני אטרטר אותם ואטרטר את עצמי, אבל אדאג שזאת תהיה היחידה הכי טובה בחיל־הנחתים" (עמוד 406).

אז גם הצטרף לגדוד מפקד פלוגה חדש, קפטן מאקס שפירו, יוצא גדוד הפושטים של קולונל אד קולמן (ניכר שכאן שאב יוריס השראה מגדוד הפושטים השני של הנחתים, בפיקוד הקולונל אוואנס קרלסון). שפירו, יהודי קטן קומה ונועז, עוטר פעמיים בצלב־הצי כשפעל תחת קולמן.

בקרב על גואדאלקאנאל בנובמבר 1942, סיפר האקסלי לסגנו, "היפאנים לחצו חזק מאוד על הקו של נהר טנרו. הנחיתו תגבורת של אלפי אנשים. ראש־החוף שלנו היה קרוב להתמוטטות. אנשי־הפשיטה של קולמן נחתו במפרץ אאולה, איזה ארבעים מייל ממזרח לראש־החוף. הם זרעו אימים ממש מאחורי קווי האויב, שיבשו את הקשר שלהם, גילחו את האספקה שלהם ועשו בהם טבח עד שכמעט יצאו מדעתם מפחד" (עמוד 421). הפרשה, כך נראה התבססה על הפטרול המפורסם של קרלסון ואנשיו גואדאלקאנאל. גם כמ"פ בגדוד של האקסלי הפך שפירו עד מהרה לדמות דומיננטית. אין זה מקרה שיוריס התעקש שגם מקרב מפקדי הגדוד יהיו גם יהודים.

בהמשך, השתתף הגדוד בקרב על טאראווה. האקסלי ואנשיו נחתו באי באיריקי, והתקדמו לאורך איי האטול תוך טיהורם. בשיאה של הלחימה "שפירו הסתובב בתוך ברד־העופרת שאנן כאילו היה בטיול של יום ראשון בפארק" (עמוד 485). הוא נע בין אנשיו, מרגיע וממקד אותם בלחימה. "היפאנים, אשר עוד לפני רגע תקפו בזעם, נהפכו לצאן־טיבחה גועה. לא עמד בפניהם הכוח בפני שפירו ופלוגה־ו' שלו. הנחתים פרצו לשורותיהם, בודדו אותם שיטתית וקטלו בהם ללא רחמים. השטח נתמלא בהרוגיהם" (עמוד 489).

גם מאק ואנשיו חוו את הלחימה מטווחים קרובים. כיתת הקשר נתקלה בחוליה יפאנית מטווח קרוב. "‏היפאנים ירו עלינו בנשק אוטומטי מטווח אפסי. כולנו השתטחנו וירינו באופן עיוור לתוך הסבך" (עמוד 492). תחילה תפסו מחסה, ולאחר מכן הוביל מאק את אנשיו לקרב. ""עליהם!" זעקתי. הכיתה היתה מאחורי כשפרצנו אל בין השיחים על מנת להרוג" (עמוד 494). הקרב האחרון של הגדוד היה באי סאיפאן, והיה, אולי, הקשה בכולם ומהווה את אחד משיאי הספר.

הספר הפך לקלסיקה של ספרות המלחמה גם בצה"ל. כך למשל, הרמטכ"ל, מרדכי "מוטה" גור, תיאר לימים בספרו "פלוגה ד'" (הוצאת מערכות, 1977), כיצד הקצינים בפלוגת הצנחנים עליה פיקד בתקופת פעולות התגמול שאבו השראה מן הספר:

"האימונים המפרכים והיחס אל החיילים גובלים בהתאכזרות. המפקד רואה לנגד עיניו את המשימות הצפויות לגדוד. מנסיונו הוא יודע, שהמאמץ הנדרש מחייל המארינס מול האויב היפאני ובתנאים של זירת האוקיינוס השקט, הוא מעבר למה שמסוגל להעלות בדמיונו חייל, אשר לא טעם את טעמם של אלה. המפקד מבין שבתנאי לחימה קשים, לא היחס האנושי ולא ההבנה לבעיות הפרט יקבעו, אלא חישול הלוחם בגוף ובנפש. להערכתו, לעולם לא יהיו תנאי האימונים דומים בהפתעותיהם, בלחציהם ובקשייהם לתנאי הקרב. לכן אין גבול למה שיש לדרוש מהחייל: לשאת במאמץ, בכאב, בעלבון ובבלתי צפוי. ביסודו של דבר באה בכך לידי ביטוי דאגתו של המפקד לחייליו" (עמוד 33).

אמנות הפיקוד היא לדעת לאזן בין דרישות המשימה המבצעית לבין הדאגה לפרט והטיפול בחיילים. מפקדי המחלקות שלו, כתב גור, "שראו את עיקר תפקידם בביצוע פעולות־קרב, ביכרו להימנות עם הסוג ה'קשוח'" (עמוד 34). זה לא ביטל, ציין, את דאגתם לרווחת אנשיהם.

יוריס סיים את ספרו בציטוט משירו של הסופר האנגלי רוברט לואיס סטיבנסון, שחקוק על קברו בסמואה: "חזר הספן מן הים, הוא חזר, וחזר הצייד מן ההר" (עמוד 532). עכשיו, אחרי השיבה הביתה מהמלחמה בעזה, הדברים שכתב יוריס בספר מקבלים משמעות אחרת והמילים הללו מתאימות במיוחד.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על זעקת הקרב - אדם בקו האש #