ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 22 במרץ, 2016
ע"י אורי רעננה
ע"י אורי רעננה
יש לי בעיה עם "תפשת מרובה , לא תפשת".
הספר הזה מדבר על עולמות שכל אדם שרוי בהם , כמו הבית והמשפחה. וההסתגלות במעבר בין עולם הגולה/ הילדות לנוף הארץ ישראלי של תחילת שנות החמישים ,ולאחר מכן, הישראלי המתקרב ל שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים.
ובמיוחד המעבר בין התרבות המזרחית לזו שהתכנתה "מערבית".
גיבורתנו היא ז'קלין, אישה צעירה מוכשרת מאוד, דוקטורנטית באוניברסיטה ( מונפליה, והאוניברסיטה העברית).
רחוב בזל בתל אביב היה עדיין דרך כורכר.( אימתתי את הענין והדבר נכון), תחנת כיבוי האש היתה קיימת והשוק הקטן גם כן.
אם תל אביב היתה קטנה ופרובינציאלית, לא כל שכן, ירושלים של שנות החמישים.
כמעט שכחתי, ז'קלין ממוצא מצרי. אביה יוצר ומנגן מוערך במועדונים וגם לפני פארוק ( ירום הודו), הופיע.
הוא הצליח גם בתיאטראות בהצגה " יוסף ואחיו" שהיא עיבוד של ספרו של תומאס מאן.
יהדות מצריים, ובמיוחד השכבה העילית שבה, נאורה משכילה ורחבת אופקים.
על אנשי יהדות זאת להכנס לנעלים של קרתנות צרת אופקים ומקום בהגיעם לארץ, ותעיד על כך כתיבה ממוקדת של אורלי קסטל בלום בספרה הנהדר: " הרומן המצרי".
בסד הזה מנסה ז'קלין למצוא "מקום תחת השמש" כדברי שתום העין , משה דיין, ולחוות ולהצליח בארץ.
הבחירה שלה אומללה. ולמרות פירותיה המיידיים, יש מחיר שעליה לשלם הן בזהותה והן כלפי אלו שקבלו אותה בדמותה הפיקטיבית.
מין שסעת.( סכיזופרניה) .
כאן נפתח הספר כמו בזמן שידור כדורגל וארוע פח"א ל "מסך מפוצל", יש קפיצות מהכא להתם.
לפעמים מוצדקות ולעיתים מרובות מדי,מפריעות.
מדי פעם מופיעה דמות ומצטרפת לקהל על במת הסיפור, לא תמיד היא מרכזית, אבל מקבלת את מלוא הכבוד להציג את עצמה.
התוצאה כמו בכלכלה: אם מוסיפים מניות על אותה חברה ואמצעים, יש דילול וכל מניה שווה פחות.
במקרה שלנו, יש בעיה של קשב הקורא.
ניתן לעקוב אחר הדברים, אבל לאחר קריאה של כ 100 עמודים , שאלתי את עצמי :" יופי , אבל מה עם הדילמה המרכזית?" .
ואולי יותר חשוב מה המסר של הסיפור?
הספר בן 400 עמודים, ( כולל דף הכריכה), כמעט מחצית מ"מלחמה ושלום".
האם ריבוי הדמויות והעלילות ראוי? איני יודע.
לעניות דעתי, אם הספר היה מתמצת את העלילונים ומתרכז במספר קטן יותר של דמויות, כולנו היינו נשכרים.
האם באמת חשוב מאוד הסיפור של הדוד שהפך לנזיר? או תיאור מפורט של חתונה?
מאידך הפיתרון של מעבר מנדלבאום, הוא מאולץ, קצר מדי לא אמין ולא ברור.
גם הכיוון שהסופרת מכוונת אותנו: בסוף " הכיוון הוא האוריינט", שבעיני הוא אמיתי ונכון, דווקא קצר.
ועדיין אני ממליץ לקרוא ספר זה, כי הבעיות שאני מציין הן אלו של עושר: תרבות של יהודי מצריים, איזכורים מהספרות והפילוסופיה כמו השיר המשמעותי " אם תלך לאיתקה" , התרגום של לאה גולדברג על חזרת הבן האובד.
ובאשר להתלבטויותיה של גיבורתנו: הן מדוללות ומעורבבות מדי.
בערבית (מיועד לסופרת ) נאמר " דאוואכת מוכי", הצלחת לבלבל את מוחי.
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
