ביקורת ספרותית על אינטליגנציה רגשית - עולה בחשיבותה על מנת המשכל (IQ) מאת דניאל גולמן
ספר בסדר

---

יש לספר יומרה מסוימת שמסתכמת בזה- גולמן מנסה לקחת דברים שהרבה מאיתנו כבר הנחנו מעצמנו שהם נכונים (בו נודה על האמת, שכל זה לא הכל בחיים) ומוכיח אותם מדעית. וגם זה לא בדיוק.
ההתחלה של הספר היא בהחלט מדעית. כנגד הנטייה המוגזמת של פסיכולוגיה להסתמך על ביולוגיה, גולמן מביא בתמצות את ההסברים (שנכתבו לפני 15 שנים יש לציין, היום אנחנו שנות דור משם במחקר המוח) ליחס בין השכל לרגש בהיבט של מבנה המוח והתפתחותו. יש גם פן אבולוציוני. עד כאן הכל טוב ויפה.
מכאן גולמן עובר לשביל ארוך לעייפה של סטיסטיקות. גולמן לא מחדש אמירות על טבע האדם, לא משנה את ההסתכלות שלנו על המציאות וגם לא משהו מעין זה. הוא בונה גשר (חשוב) בין התובנות שיש לנו על העולם לבין המציאות ומראה שזה תופס.
הבעיה היא שאין לגולמן כתפיים מספיק רחבות כדי לגרום לכך להישמע אמין. כשאין לו פן הגותי, לא מספיק להיות חוקר טוב. פער זה נוגע בפרקים האחרונים, ונגיע לשם.
הספר עצמו כתוב בתור פופ-פסיכולוגיה ומכוון לקהל הרחב, ולכן הוא רחוק מלהיות פורץ דרך. רוב הפרקים נפתחים בכל מיני סיפורי מקרה שבשלב מסוים נשמעים יותר ויותר מופרכים. אלה מגובים בעוד ועוד סטיסטיקות ומחקרים שנעשו ומה לא. המחקרים עצמם מובילים ללא מעט אנקדוטות זכורות, יאמר לזכותו.
ואז מגיעה הסיומת. גולמן הוא חוקר עם תזה שהוא מרחיב ומבסס לאורך הספר בכישרון, אבל קשה להתרשם שהוא מעמיק אל נפש האדם, בטח לא פה. הסוף הוא בעיקר נותן שורה של טיפים והצעות לא מדהימות שמעידות על חוסר המעוף והיומרה ביחס לכריכה הקדמית.
ספר חביב, לא יותר. אפשר לדלג על הסיכום.

» ביקורות נוספות של נדב גרשון
» ביקורות נוספות על אינטליגנציה רגשית - עולה בחשיבותה על מנת המשכל (IQ)