ספוילר! ממליצה לא לקרוא את הביקורת הזאת אם לא קראתם את הספר!

מחר מעונן הוא סיפור על שגרה יומיומית על רקע נוף פוליטי שגרתי - הסכסוך היהודי-ערבי. הסיפור נע במספר מישורים מקבילים:
1. ייעוד וחשיבותו: שם מקופלת האמירה של ד"ר הולץ, אמירה שיש בה מסר עבור האנושות כמו גם עבור סיום הסכסוכים הפנימיים של כל אדם בינו לבין עצמו - סיום שבמידה ויתממש, ישתקף במציאות החיצונית ויפתור את הצורך בסכסוכים חיצוניים: "רוב בני האדם חיים את התחליף של הייעוד שלהם מבלי לדעת שככה הם נוהגים. יש בתוכם מרכיב לא מודע שמגן עליהם מפני הידיעה מהו הייעוד האמיתי שלהם. בסופו של דבר, אם כל אדם יחיה על-פי הייעוד שלו, יגיע היום שהאנושות תהיה במצב האופטימלי שלה מבחינת שלווה וסיפוק." עברי מצליח לצאת מסבך הסכסוך הפנימי שלו: מתגבר על מאיה, מקבל את רוע הגזרה - את המציאות - בדבר אי האפשרות לקיים קשר עם נדין, מקבל את העובדה שהוא אינו רוצה להמשיך ולסבול בחנות הבגדים, נכנע לכוח היצירתי שבו ופועל כדי להגשימו. לא מדובר על ספר שבו סופר מגשים את הייעוד שלו. אלא, יש כאן דוגמה לחשיבות הגשמת ייעוד. הקורא מבין שאם עברי נר דין לא היה פועל למען הגשמת ייעודו, כל הסיפור הזה לא היה מובא אל הקורא.
2. הקיום על רקע הסכסוך היהודי-ערבי, בדמות קשר בלתי אפשרי בין יהודי למוסלמית. האם מימוש האהבה ביניהם אפשרי? אם לא, תמיד יישאר מוקש חי על אדמת הסכסוך. אפשר לחוש בין השורות כי אצל נדין קיימת משיכה לעברי - משיכה שנדין עצמה אינה מודעת אליה. אצל עברי המשיכה כלפיה מודעת, משום שהאיסורים מבחינת התרבות פחותים אצלו.
3. רבין. כאן הסיפור נוגע בשאלת הדטרמיניזם אל מול הרצון החופשי בדמות שאלה הפוכה: "ליל הארבעה בנובמבר, 1995. לעד תרחף מעל ראשינו שאלה בלתי פתורה: האם חלום השלום היה מתגשם לו היה צולח ניסיון ההתנקשות ביצחק רבין? האם רצח של מנהיג - רמטכ"ל, שר ביטחון, ראש ממשלה - היה מהמם את העם, מאחד בין חלקיו המפוצלים ומוביל לפתרון הסכסוך?" השאלה ההפוכה זהה לחלוטין לשאלה שאנו שואלים במציאות האמיתית כבר עשרים שנה - האם רצח רבין חיסל את רעיון השלום? תשובתו של עברי היא: "העולם עושה את צעדיו הגדולים בדרכו שלו. כל השאר הם צעדים קטנים, בעלי משמעות רק בראשינו. בן אנוש אינו אלא בד חלק המנוצל לצורכי הצייר הקוסמי. הציור הלא גמור, התמונה הרחבה שלעולם אינה כך, תוסיף להימרח על פנינו, על גבינו, על עובדת קיומנו שלעולם נותרת זמנית ומוטלת בספק." כלומר, דטרמיניזם. אבל, תמיד קיים סדק צר שבו מתקיים רצון חופשי. עברי אומר זאת למוכרת הספרים: "קצת-קצת רצון חופשי והרבה-הרבה דטרמיניזם. פורצי דרך הם אלה שמשקיעים הרבה-הרבה בקצת-קצת שלהם."
עברי מפהק בכיכר מלכי ישראל, כשברקע, מטרים ספורים ממנו, פיגוע שבו נרצח יהודי. עברי מוציא מהתיק עיתון וקורא על הסכסוך, כמעט 100 שנה אחורה. הכול אותו דבר. כלום לא השתנה. הסכסוך "משתנה" רק בראשינו. התכנים משתנים, אבל "האדם - נשאר אותו דבר". האדם והקונפליקטים הפנימיים שלו מתקיימים משום שהוא אינו ממוקד בהגשמת הייעוד שלו. האדם והקונפליקטים הפנימיים שלו הם לב לבו של הסכסוך. אי-הנגיעה ברבין - המרחף מעל כל הסיפור אך כמעט ואינו קיים - משקפת את ההתרחקות של האדם מהסכסוך הפנימי שלו. הפיהוק משקף חיים של חוסר משמעות.
נדמה כי כוונתו של הסופר הייתה לקחת את הסכסוך הגדול ואת השאלות הגדולות ולהוריד אותם לדרגת אדם. משום שכשמניחים זכוכית מגדלת על דגימה קטנה, לומדים הרבה יותר.
מישל וולבק כתב: "ספר שאוהבים הוא לפני הכול ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן". זה מה שהרגשתי כשקראתי את מחר מעונן.

במקום ביקורת בחרתי להעלות ציטוט מהספר:

התקופה הרומנטית הולידה יצירות בומבסטיות-גרנדיוזיות שביקשו לגעת בשחקים, מעין מגדל בבל מודרני, רנסנס של תקווה אבודה להשיג גאולה מן הסבל, לא מתוך ציפייה הרת גורל אלא במאמץ יצירתי סיזיפי. ניטשה הוא ההוגה המזוהה ביותר עם שיאה של תקופה זו, שאשליותיה התנפצו לרסיסים כמגדל שקרס באחת. את ניטשה החליף פרויד. את ההגיגים הגבוהים החליפו תיאוריות ארציות על תסביכים מיניים. האנושות החלה להיפרד מן הפנטסטי לטובת הריאלי. או אז התעורר בתוכה השטן הרדום, מיוצג על ידי אדם בשם היטלר. מתוך כך, הדיסציפלינה החדשה - פסיכולוגיה - עברה תהליך התבגרות מהיר כאשר האדם נזקק לה אחרי המלחמה על מנת לטפל בפצעים העמוקים שהותירה. העולם, בתוך מחצית מאה, השתנה ללא הכר. האדם - נשאר אותו דבר.