בדרך כלל, קשה לקרוא ספר שנכתב בשנים הראשונות של המאה העשרים, וזאת בעיקר בשל קשיי השפה, שאינה מפותחת או מודרנית דיה, והשימוש במליצות יתר.
והנה מגיע ספר שהביטויים בו אינם שגרתיים, קריא ומרתק.
הסופר יצחק שמי, כותב על איש היום יום בתקופתו: רועה ערבי שנמצא בשולי החברה בכפרו, עולי רגל לנבי מוסה, ומפגש דרמטי והרסני.. ועוד ועוד.
הכתיבה היא על האדם הבודד, והנתיבים בהם הוא בוחר.
אין זה מסתיים בסוף שמח. לכל סיפור יש סיום טרגי. יש כאן מערכת יחסים שמתבססת על קודים שבטיים של כבוד, הירארכיה חברתית, מנגנוני שיטור וענישה פנימיים.
בקיצור ספר אחר.
סיפורים דומים , נכתבו בתקופתם על ידי סמילנסקי ( הדוד של יזהר), כמו "חוואג'ה מוסה" ואחרים.
סיפורים אלו מראים את החיים באינטראקציה בין היהודים והערבים.
הסופר שמי, נטוע בהוויית היום יום של הישוב בחברון וסביבתה עד לטבח בתרפ"ט. מענין לקרוא את יכולת ההתערות שלו עם הערבים וההבחנה בניואנסים של חייהם, כמו של היהודים בדמשק.
היה מי שהחליט כי יצחק שמי הוא " פלסטיני", ואמנם הוא הוכרז ככזה על ידי ראש הרשות הפלסטינאית. מין רטרו משונה קצת.
מתווספת לזה ה"התעלמות" משמי, של סופרי התקופה המובילים ובמיוחד יוסף חיים ברנר. כי הוא לא כתב בנרטיב המתאים ( מוכר?).
לא ברור אם הכוונה לנרטיב עברי שמתעלם מהתושבים הותיקים של הארץ ( הישוב הישן) והערבים שגרו כאן.
אם כך, כיצד זה מסתדר עם הכתיבה של סמילנסקי או בורלא?
או אולי עצם הכתיבה גם על הלגיטימציה של הישוב הישן כאנשים חיים, אוהבים , מיחלים ואולי גם נכשלים, היתה כצנינים בעיני סופרי הדור? מי יודע.
אם זאת הכוונה, הרי, הכתיבה של שמי מתקרבת לאמירה של גולדה: " אני פלסטינאית".
ואם זה כך, הרי הוצאת הספר מחדש מקיימת את הפתגם :"מתוך שלא לשמה , בא לשמה".
הספר ראוי לקריאה, כערך ספרותי, מהנה ומרתק.אין שם תובנות מעמיקות , אבל ניתן להכיר ולחוות את כאבו של היחיד, בין אם הוא ערבי או יהודי דמשקאי או מהישוב הישן.
אני ממליץ להתנתק מההקשרים הפוליטיים שמנסים ליחס לו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
