ספר המתאר קורות שתי חמולות: שמש מעיראק, ומשפחת צדקה מקהיר ,החל מארץ מוצאם, ועד דור שלישי בארץ.
שיטת הכתיבה מיוחדת: זוהי אסופה של סיפורים קצרים שיוצרים פסיפם, המתאר בעצם אנשים נבחרים מהחמולה, כמיצגים מחשבה ,ארועים, מנהגים וקורות חיים.
מי חשב כי סוחר בדים מעירק (יחזקאל), יגיע לקהיר מבגדד, יתאהב בויולט בעלת העיניים הכחולות היפות, יחזור לבגדד וישוב לקהיר כדי לקחת את אהובת ליבו איתו כדי להנשא. רומנטיקה אמיתית.
כל זה בקודים חברתיים מוגדרים כמו שמירת כבוד הכלה, והתרסה לקודים אחרים שהם שילטון האב וכיבוד דעתו על השידוך, והחריגה מכללי הנאותות (בחירת משפחה עשירה, מוכרת ועוד ועוד).
הספר מתאר בצורה יפה את תשומת הלב לחינוך הדור הצעיר אצל הקהילה היהודית בעירק, אפילו במנזר, כדי להבטיח את איכות הלמידה. אבל, רק לבנים. כי תפקיד הבת לשרת את משפחתה ובראש וראשונה את בעלה.
יש כמובן אלו שמורדות במוסכמה ולומדות מעבר לנדרש.
העליה לישראל היא שינוי שדורש הערכות מחדש. לא כולם מסתגלים אליו.
הספר מכיל אפיזודות רבות על הערכים שנשמרים ואלו שאבדו: כמו , המחוייבות למשפחה כערך מחד, והתווית הנתיב האישי גם מבלי מבלי לקבל את ברכת ההורים מאידך.
הספר כתוב כסצינות, המתכנסות לסיפורים קצרים. יש בטכניקה הזאת יתרונות של שימור עוצמת העלילה באותה סצינה.
הדבר מזכיר אכילת תפוז או אשכולית ,( לא חשוב מאיזה עדה הצבע), הפלחים או הבקבוקונים שבהם, הם הקובעים את טיב הפרי, במירקמו ועסיסיותו.
אם נמשיך באותה אנלוגיה, הרי,יש פירות הדר כמו אשכולית שהיא חצי סמדר או בעיקר פומלות, שהאכילה אותם דורשת מיומנות של קילוף המעטפת סביב הפלח.
ההנאה היא כאשר מעטפת זאת דקה ונותנת רצף כמו בקלמנטינה.
הסופרת נורה חיים, שמה דגש על תוכן הפלח ולא על הרצף, שיתבטא במעבר הגיוני בין הסיפורים השונים.
גם התכנים שונים בעוצמתם מסיפור לסיפור. כך שבאמצע חשתי שאיני יודע למה לצפות: לפלח יבשושי או פיקנטריה עסיסית.
יש קטעים שכמו שאמר ביאליק:"שירת חייהם באמצע נפסקה". לדוגמה: איבט, מחליטה לרכוש השכלה, והולכת לספריה כל יום. היא אפילו פוגשת גבר והם מנהלים שיחה על ההיסטוריה שהיא לומדת.יש מתח מסויים של מפגש עם גבר זר. איבט כבר בארץ, ואני כקורא מצפה לתהליך כלשהו. אבל הסיפור נקטע באמצע.
בכלל, ריבוי הדמויות בסיפור מקשה על מעקב אחריהם. באמצע הספר היתה לי תחושה כי זה גם לא חשוב ובעיקר מכביד על רצף הקריאה. ניתן היה לדלל את הדמויות ולהעמיק עם הנשארים.
אני כקורא מסוגל להבין תהליכים כוללניים גם מדמות אחת או שתיים.
ולבסוף, כבן לעדה העירקית,קראתי בציפיה על החיים והסביבה בעיראק, ונותרתי וחצי משאלתי לא נענית.
היות ואין זה הספר הראשון על יהדות עירק, אני סבור כי הדבר קשור לחוסר מורשת אמיתית, במיוחד בעדה שהמקצועות ה"מניבים אמצעי מחיה" חשובים, כמו רואה חשבון, בנקאים, עורכי דין וכיוצא בזה.
הרי גם בספר , אחד הבנים מבקש להיות פיזיקאי, ואביו מראה תלוש של משכורת של פיזיקאי בכיר, ( אם אתם מתוחים, הוא למד עריכת דין).
יש לי תחושה כי אופי הספר הספר הוכתב מהאכסניה שבה הוא נולד: קורס לכתיבה יוצרת, שבה יש חממה לכתיבת אטיודים שבועיים.
ולמרות זאת, הספר ראוי לעיון וקריאה, יען כי מה שמעיד בכריכה האחורית על הנחתומית ( הסופרת)נכון.:".. היא מעידה על עצמה כי שנים רבות האמינה, כרבים אחרים, כי כל מה שקדם לחיים בארץ נמחק כליל. רק כשבגרו ילדיה הבינה שאין זה כך,וכי כל דור הוא תוצר מובהק של מה שקדם לו".
תחושה זאת מועברת היטב בספר זה.
שווה קריאה לחובבי פולקלור .
