"השמש זורחת במשרד היינריך קרול ובניו, מצבות קבורה. כעת אפריל 1923 והעסקים טובים. הרבעון הראשון היה תוסס; עשינו מכירות מבריקות ונעשינו עניים יותר במהלכן...". בתיאור אבסורדי, לכאורה, זה מתחיל הסיפור המרתק של רמרק והגיבור לודוויג בודמר, צעיר, אחד ממליוני הצעירים בני "הדור האבוד" שחוו את אימי המלחמה וניסו לשרוד במציאות המטורפת של רפובליקת ויימר מוכת האינפלציה.
רמרק יצר סיפור המתנהל במספר רבדים המשתלבים ונשזרים זה בזה. לסיום מוסיף אחרית דבר תמציתית ומטלטלת.
ברובד הראשון מתוארת חברה בתזזית בגלל האינפלציה הדוהרת. בודמר הצעיר מועסק בחברה המשפחתית הבונה מצבות על פי הזמנה. בודמר חסר מנוח, אינטליגנטי – הייתי אומר מבריק – מחפש תשובות למהות החיים ובה בעת מנסה למצותם. במהלך חיפושים אלה הוא מנהל שיחות נפש עם הבוס שלו, גיאורג הנהתן, אבל השיחות המעניינות במיוחד הן עם הכומר בודנוויק, הכומר המנהל את התפילות בבית המחסה לחולי נפש ועם וורניקה הפסיכיאטר. כל אחד מהם מהווה למעשה נציג של הדרכים האנושיות להתמודד עם העולם הלא מובן מבחוץ על הפחדים הקמאים שהוא מעורר: האחד עושה זאת באמצעות האמונה האדוקה (אותה הוא מטביע בלא מעט יין משובח) ואילו השני, שגם הוא אינו מתנזר ממשקה טוב, עושה זאת באמצעות המדע והרציונאליות.
כאן משתלב הרובד השני, האישי. בודמר הכיר את אחת החוסות, ג'נבייב טרהובן, חולת סכיזופרניה המאושפזת במוסד. מערכת היחסים עם הצעירה היפה, בה מקננות שתי דמויות, איזבלה הרכה, העדינה והלירית וג'ני הזועפת, הקרה והנבזית, אינה למעשה מערכת יחסים: אף לא אחת מהן מכירה בבודמר האמיתי, אלא "הן" הופכות אותו לדמות המשתנה בהתאם לשינויים באישיות המאכסנת אותן. איזבלה/ג'ני מעלה אצל בודמר תהיות רבות באשר לטבעו של העולם. מקומו של הרציונל בעולם הטבע. עד כמה אבחנותיה של חולת הסכיזופרניה אכן תלושות מן המציאות והאפשרות להתאהב בדמות הזאת. אסוציאטיבית הדמות הזאת מזכירה את גרמניה באותה עת: סוערת, נסערת ורבת-פנים.
רמרק מתחשבן באופן חריף וחד עם שלל הטפוסים – אלה הם הפרטים המרכיבים את החברה הגרמנית. חלקם נהנתנים המצליחים לחיות ברווחה יחסית ולהשתתף בבכחנליה העליזה במועדונים השונים ובבורדלים, ביניהם אנשי צבא בעלי אופי פרוסי נוקשה, שאת תיעובו מהם הסופר לא מנסה להסתיר, וחלקם יצטרף בבוא העת לתנועה הנאצית. רמרק עושה זאת באמצעות דיאלוגים שנונים, הערות ציניות וחכמת חיים עמוקה. מצד אחד המתהוללים והאופורטוניסטים למיניהם ומנגד אותם אנשים "שקופים": שכירים, פועלים קשי-יום, נכי מלחמה ובני משפחותיהם אשר חיים מהיד אל הפה. לצידם גוועות לא מעט דמויות המוכרעות על ידי מחלות, רעב ועוני מחפיר. חלקם בוחרים לשים קיץ לחייהם. רמרק, בהתייחסות הכמעט אגבית אך העדינה והכאובה לאחרונים, מצליח להבליט את חוליה של החברה הגרמנית באותה עת.
בודמר, גיבור הסיפור, הוא הדמות המעניינת ביותר. היא משלבת למעשה את רמרק הצעיר וחסר המנוח בן אותו גיל באותה עת עם חכמת החיים של רמרק הבוגר שהיה בן 58 בעת כתיבת הספר (1956). אולי משום כך הדמות הזאת, מרתקת ועמוקה, גרמה לי להרגיש כי בעצם גם הדמות הזאת היא סכיזופרנית באופן מסוים ובמידה מסוימת לא ממש מציאותית...ואכן הדמיון בין בודמר, יציר כפיו של הסופר לבין קורות חייו של רמרק עצמו הוא רב: שניהם לחמו במלחמת החפירות, שניהם התפרנסו ממתן שיעורי פסנתר ומנגינה בעוגב בכנסיה בבית מחסה לחולי נפש, שניהם עבדו כמורים ונמלטו מעולם ההוראה ושניהם עבדו בחברת מצבות. שניהם ניסו את כוחם בכתיבת שירים.
אחד הציטוטים המפורסמים בספר הוא "מוות של אדם אחד הוא מוות; מוות של שני מליון הוא סטטיסטיקה". אימרה דומה מיוחסת לסטאלין. לא אנסה להכריע בויכוח למי מגיע האשראי בעניין זה.
בפרק האחרון של הספר – שלושה עמודים נוקבים - מעין אחרית דבר - רמרק מתחשבן עם גרמניה האחרת – ובעצם מסביר באופן משכנע מדוע סירב לחזור למה שהיתה מולדתו.
והאובליסק השחור? זה נח לו בשלווה עשרות שנים, כאבן שאין לה הופכין ואין בה צורך, בין שאר המצבות אשר ביניהן מנהלים זוגות אוהבים צעירים חיי אהבה סוערים לעת ליל. בבוא העת האובליסק ימלא את חלקו, במיטב הסרקזם של רמרק.
השורה התחתונה: סיפור כתוב היטב ומרתק המהווה תיאור חי וכואב של חברה פוסט-טראומטית. אפיון נפלא של דמויות ודיאלוגים רבים (לא כולם) מעוררי מחשבה. מומלץ.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
