אל הספר הזה של ג'ראלד דארל, "איש החיות" הזאולוג והסופר, הגעתי ממש במקרה במהלך ביקור לא מתוכנן בחנות הספרים יד שניה התל אביבית - קדמת עדן.

לא קראתי את ספרו המפורסם ביותר "משפחתי וחיות אחרות" או כל אחד אחר מעשרות הספרים שכתב וזוהי לי התנסותי הראשונה עימו – שאני מגדיר כחביבה.
הספר משנת 1979, מורכב משישה סיפורים מתורגמים מאנגלית על ידי איילה בלאנדר ועוסק בחוויות של הסופר, חלקן עם משפחתו אך לא כולן.

כתוב בקלילות והסיפורים קצרים יחסית והם מסופרים בגוף ראשון. ההומור מצוי כאן בנדיבות בחמשת הסיפורים הראשונים ומצאתי את עצמי מחייך לא מעט , במיוחד בסיפור השני, "הפלגת הבכורה" המתאר את חופשת המשפחה בהפלגה מונציה בת מספר ימים באניית תענוגות.

הסיפור החמישי – "איש מישלן" מיישר קו ברובו עם אופן הכתיבה וקלילות העלילות שבשאר הסיפורים הראשונים, ואולם הסוף המפתיע לוקח את הקוראים למחוזות "משחקי הכס"... ומהווה קדימון מצוין לסיפור השישי – "הכניסה". סיפור זה שונה בתכלית מכל מה שהיה לפניו, דמיוני ובדיוני בצורה קיצונית על גבול האימה, מציג רעיון מקורי ומטורף וכתוב בצורה משובחת באופן שלא יכולתי להניחו מידי עד סופו.

דארל מתאר נופים וסיטואציות בחן ובדייקנות יפה.
הספר הזה הוא "ספר מעבר" – הכינוי בו אני מכנה ספרים אותם אני קורא בין יצירות אשר משאירות בי את רישומן העמוק לאורך זמן (הקודם היה "מסע אל תום האלף" וכולי תקווה כי הספר הבא ישתייך לקטגוריה זו גם). הוא קליל, נחמד לנסיעות ברכבת... אין צורך לקרוא אותו ברציפות, ועדיין, רמת ההומור שבו ובשקלול הסיפור השישי מזכה אותו מבחינתי בהגדרה של ספר טוב.

תוך כדי קריאתי על דארל ועל פועלו המרשים למען בעלי החיים, נחשפתי לסופר נוסף המוזכר בחלק מהסיפורים בספר – אחיו הגדול לארי, המתואר כאדם נרגן, ציני להחריד ומצחיק מאד, הלא הוא הסופר לורנס דארל.

זהו רק הספר השני שקראתי של דארל אחרי "משפחתי וחיות אחרות" שקראתי לראשונה לפני 20 שנה, ושוב בשנה שעברה וגם נהניתי ממנו (ארבעה כוכבים). אני לא חושב ש"משפחתי" הוא יצירת מופת אבל הוא לפחות גרם לי לצחוק. למרבה הצער, "הפיקניק ומהומת אחרות" אפילו לא קרוב.

כריכת הספר טוענת שהספר הוא עוד על משפחת דארל לאחר סדרת קורפו. במציאות, רק שני הסיפורים הראשונים הם על משפחת דארל, והם באמת הסיפורים היותר ראויים בקובץ. הסיפורים מגיל מאוחר הרבה יותר של הסופר וכמובן חלק גדול מהקסם הולך לאיבוד, אבל עדיין הם ראויים לקריאה (3 כוכבים). אבל, לאחר סיפורים אלו באים שלושה סיפורים שבהם מעורב המחבר בלבד ולא משפחתו. הסיפורים האלה פשוט משעממים. מה שהמחבר מכנה "מהומה" (Pandemonium במקור, בדרך כלל מתורגם "אנדרלמוסיה") הן פשוט מריבות שנגרמות על ידי אי-הבנות טריוויאליות. הסיפורים האלה שווים כוכב אחד או בדוחק שניים.

הסיפור האחרון הוא סיפור אימה שאינו מתאים לספר או למחבר. למרות שהוא לא סיפור רע במיוחד, הוא לא שייך לכאן. אולי באוסף של סיפורי זוועה ומסתורין על ידי המחבר זה הוא היה שווה שלושה כוכבים.

בסיכומו של דבר, במשך יותר ממחצית הספר חיכיתי שהוא כבר ייגמר, שני כוכבים בקושי.

הוי כמה משעשע. פשוט קריא וכף. כמו לחייך ברמזור בלי סיבה.