נסיכת הסטוצים – לילי ברגמן
הגיבורה של הספר, יסמין, אישה תל אביבית צעירה, בטיפול פסיכולוגי וחולת מותגים, (נשמע כמעט כמו רוב החברות שלי, ואולי גם קצת כמוני) בעלת קריירה מבטיחה בעיתונות, נותרת להתמודד עם הדבר העיקרי בחיים שעוד חסר לה – אהבה וזוגיות. תקומנה בנות תל אביב בגילאי 25-35 שלא מתמודדות בדיוק עם הנקודה הכואבת הזאת בחייהן...
היא כל כך נואשת, שכשהפסיכולוגית שלה יעל מציעה לה סטוץ כדרך לפתור את הקונטרול פריקיות באישיות שלה, במיוחד לכל הקשור בהתקדמות במערכות יחסים, היא למרות ההיסוסים קופצת על ההצעה.
המועמד לא מאחר להגיע, והוא למרות שנתוניו החיצוניים מבטיחים (רופא וכאלה) היא שומעת עליו דברים מבאסים מהחברה הכי טובה שלה, שהיא גם קולגה שלו. ניר לעומת זאת, מצליח להפריך לאט ובלי להיות מודע לכך, את כל הפחדים והמשוכות שהנסיכה מציבה, ומבלי משים מצטייר יותר ויותר כאביר הקלאסי, או כמו שהיא קוראת לו בסיפור – רופא וג'נטלמן, או בהזדמנות אחרת רופא קפה (המשקה האהוב).
ניר מציע לה לקפוץ בספונטאניות לוינה וזה מקפיץ לגיבורה שלנו את השדים המשפחתיים של אביה ניצול השואה, ובד בבד עם הקלילות של הכתיבה, ההומור, והמותגים השזורים, קצת כמו קארי ברדשו בסקס והעיר הגדולה, הגיבורה שלנו מתמודדת עם הנושאים המכאיבים של זהותה, האישית, הלאומית והנשית תוך הומור אירוניה, קלילות ואופנתיות. או בקיצור המרכיבים הקסומים שעושים את האישה.
כמו תמיד, בספר, מה שמעניין הוא פחות על מה נכתב אלא איך נכתב, וכאן היופי של העט הקלה של לילי ברגמן נכנס למשחק:
היא מתיישבת בבית קפה – לשתות את הסם המרגיע – קפה, ונתקלת במלצרית עם קול באריטון גברי שפוקדת עליה לפנות את המקום השמור שהתיישבה בו והיא נעמדת על הרגליים האחוריות:
"תשמעי, גברת מלצרית אינטרנשיונל... את לא תלמדי אותי מה זה קפה אמיתי,ומה לא! זכותי להזמין מה שבא לי ואיך שבא לי. התפקיד שלך הוא לשרת אותי, ולהגיד תודה, סליחה ובבקשה! ואם כבר מדברים על שירות, אז למען הסדר הטוב, יש לי הצעת ייעול - למה שלא תתחילו ללכת עם תגים שיצויין בהם הג'נדר שבו אתם נמצאים בכל רגע נתון? זה מאוד יקל על הלקוחות הנבוכים להחליט באיזה שפה לפנות אליכם! ובכלל איך הגעת לעבוד כאן? אני משערת שהיתה מודעה בעיתון דרוש/ה מלצר/ית והגעת למסקנה שאת שאתה עונים על כל הדרישות..."
לפתע באמצע הספר ההילוך של הסיפור הופך מנסיעה עירונית לנסיעה על הכביש המהיר, ואני נאחזת בדפים ובשטף של המילים, כשאני יושבת על כסא לא נוח, והספר מונח לי על הברכיים.
עושה רושם שמתחת לפני השטח צצים אלמנטים נוספים מעל לסיפור הרומנטי והאישי. רמת הזהות האישית והלאומית שלנו מבצבצת דרך סיפורי החיים האישיים של הגיבורים והקורות אותם.
ישנם קווים אוטוביוגרפיים ברורים ברומן נסיכת הסטוצים, גם אם הסיפור כולו בדוי: הסופרת חייתה בווינה שבע עשרה שנה ושימשה כתבת בכירה מטעם "ידיעות אחרונות" שם, עבודה שאפשרה לה לראיין נסיכים, שליטים, מנהיגים, וגם ניאו-נאצים ונפגעיהם. גם היא כמו הגיבורה בת לניצול שואה, שהיה באושוויץ ובמאטהאוזן. מכאן והלאה הכל בדיה. או שלא.
נתקלתי בספר הזה, פעם בחנות, ועלי להודות שהשם לא פיתה אותי לקנות. כמו באמרה הידועה, הפעם הקנקן לא מעיד על תוכנו - דרך המקרה ואזכור בסופשבוע של מעריב, הוביל אותי בחזרה אל הספר הזה ואני רוצה להגיד שאני דווקא שמחה. הקלילות של הטקסט מחד והעומק שלו מאידך יחד עם פרצי הצחוק שהוא מדי פעם מביא על הקורא, יעשו את הספר הזה שווה את הזמן שהוקדש לו.
