ביקורת ספרותית על אנשי פאנפילוב - אנשי פאנפילוב #1 מאת אלכסנדר בק

---

פעם אחת, בכיתה ז', הגה מישהו אצלנו בבית הספר את הרעיון הגאוני של הקבצות בתנ"ך.
חולקנו להקבצות ללא מבחן. ההשערה שלי היא שהפרידו בין המתפלספים (הקבצה א') לבין יאללה-תלמדו-אותנו-ניבחן-ונגמור-עם-זה (הקבצה ב') לבין אלה שהממוצע שלהם נמוך מ50 (הקבצה ג'). אני כמובן השתייכתי למתפלספים.
יום אחד הקריאה לנו המורה כמה פסוקים מספר דברים:
"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך
לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים.
והיה כקרבכם אל המלחמה
וניגש הכהן ודיבר אל העם ואמר אליהם
שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם
אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ועל תערצו מפניהם.
כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם."
(הכהן המדובר הוא כהן משוח מלחמה, כלומר כהן שכל תפקידו לעודד את החיילים טרם הקרב.)

בשלב הזה עשיתי שטות.
הרמתי אצבע.
כן, אריאל?
כהן משוח מלחמה הוא בעצם פוליטרוק, אמרתי.
לרגע היה שקט.
ואז הכיתה התחילה לצחוק.
המורה העמידה פנים שהיא מבינה מה אמרתי.
עד סוף היסודי, חצי שכבה קראה לי "הפוליטרוק".
ואני קיללתי את אלכסנדר בק והלכתי לחפש את יתר הספרים שלו.

"מהדורתו הראשונה של ספר זה בתרגומו העברי ראתה אור ב1946. הספר נתקבל בחיבה ובהערכה רבה על ידי קהל הקוראים, בייחוד מבין חוגי הנוער, אנשי ההגנה, פלמ"ח וצה"ל. עד מהרה הפך להיות אחד מספרי המופת של ספרות המלחמה בשפה העברית, וממיטב ציודו של דור הלוחמים העברי במלחמת השחרור," מספרת לנו הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אכן, בזמנו גדל על הספר הזה דור שלם, דור תש"ח. לדור ההוא התאימו מאוד דבריו של באורג'אן מומיש אולי - על הפחד, על אהבת המולדת, על אחוות הלוחמים...
והיום? פוליטרוק היא מילה שיצאה לחלוטין מן הלקסיקון.
צה"ל השתנה. רוח הקרב השתנתה.
המילים השתנו. את המילה מולדת כבר מזמן לא שמעתי, לא אצל פוליטיקאים ולא אצל מפקדים. על מכורה אין מה לדבר. אומה? אולי ביום השואה. וללאום יש כבר ריח פאשיסטי.
אפילו הערכים השתנו - לחלקם קוראים בשמות אחרים, חלקם אבדו.
לטוב ולרע.
רוצים דוגמא, דוגמא אחת מרבות?

מי זוכר את אלי גבע?
אלי גבע שירת בצה"ל כמח"ט חטיבה בשריון בעת מלחמת לבנון. במהלך המלחמה ביקש שחרור מפיקוד בשל אי הסכמה עם מהלכי המלחמה. בעקבות כך הושעה מהצבא (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99_%D7%92%D7%91%D7%A2).
היתה כאן מחלוקת עזה סביב הצעד הזה, אבל אני לא חושב שמישהו בישראל היה תומך בשיטתו של באורג'אן מומיש אולי:

"בשעה היעודה, בדיוק בארבע, יצאתי אל הבאטאליון הערוך בצורת ח'. בטבורו של הקו החשוף, שלא נחסם באנשים, עמד באראמבייב לבוש סגין בלא חגורה, כשפניו אל המסדר.
- באטאליון, דום! - נתן ראחימוב צו.
בתוך הדומיה חלף ונקטע איזה צליל מיוחד, שאזנו של מפקד תופסתו תמיד: הרובים זזו וקפאו דום, כאחד.
בנפש הקודרת הבהיק לרגע זיק שמחה. לא, אין זה המון בסגינים, - אלה חיילים, כוח, באטאליון.
- לפקודתך הבאטאליון ערוך! - מסר ראחימוב דו"ח בקול צלול וברור.
בשעה זו, בשדה רוסי זה, בעמוד בפני המיסדר אדם ללא חגורה וללא כוכב, וידו חבושה לדיראון, היה בכל מילה - ואפילו בנוסח הרגיל של הדו"ח - כדי להסעיר את הלבבות.
- מפקד הכיתה בלוכה! קדימה עם הכיתה אלי! - פקדתי.
דומם פסעו דרך השדה, - מלפנים בלוכה הגוץ וגליאולין הגבהן, אחריהם מורין ודובריאקוב, זה שעמד אתמול על משמרתו ליד מכונת הירייה, - פסעו רציניים מאוד, בטור עורפי, בקצב, בלא להסב את הפנים מהרוח הטופחת מהצד, כשהם משתדלים בלי משים להיות דרוכים לנוכח מבטיהם של מאות אנשים.
ואולם לבותיהם נסערו.
בלוכה נתן צו: "כיתה, עמוד!" הרובים הורדו בתנועה אחת מן הכתף אל הרגל. הוא הסתכל בי, ושכח למסור דו"ח.
אני עצמי צעדתי לקראתו, בהצדיעי. בחיפזון השיב גם הוא כך ועמוס בלשונו השמיע, כנדרש לפי התקנון, כי התייצב עם הכיתה.
ודאי תשאל - לשם מה זה, בייחוד בשעה כזו? כן, דווקא בשעה כזו ביקשתי להדגיש בכל פרט, שאנו צבא, יחידה לוחמת.
הכיתה התייצבה בשורה ופנתה אל המיסדר.
ואני אמרתי:
- חברים חיילים ומפקדים! האנשים העומדים בפניכם ברחו אתמול בשעה שהצרחתי: "אזעקה!" ונתתי צו: "לנשק!" כעבור רגע נתאוששו ושבו. אפס, אחד לא שב, - מי שהיה מפקדם. הוא פילח לעצמו ביריה את ידו, כדי לחמוק מן החזית. מוג לב זה, שבגד במולדת, יומת מיד ביריה לפי פקודתי. הנה הוא!
בפנותי לעבר באראמבייב, הוריתי עליו באצבע. הוא הביט אלי, אלי בלבד, נאחז בתקוה אחרונה.
ואני המשכתי:
- הוא אוהב את החיים, הוא מתאווה להתענג על האוויר, על האדמה, על השמים. והוא גמר בלבו: מותו אתם, ואני אחיה. כך חיים טפילים - על חשבון הזולת.
הכל האזינו לי ללא ניע.
מאות האנשים שעמדו בפני ידעו: לא כולם יישארו בחיים. יש מי שהמוות יעקרם מתוך השורות, אך ברגעים אלה פסעו הכל ועברו איזה תחום, ואני ביטאתי במילים את אשר זע בנפשותיהם פנימה.
- כן, בקרבות יפלו חללים. אך אלה שייספו כלוחמים לא יישכחו במולדת. בניהם ובנותיהם יגידו בגאווה: "אבינו היה גיבור מלחמת המולדת!" יאמרו זאת גם הנכדים והנינים. אך האם כולנו ניספה? לא. הלוחם הולך לקרב לא למות, כי אם להרוג את האויב. ומי שיעלה בגורלו, לאחר שהתנסה בקרבות, לאחר שמילא חובת לוחם, לחזור הביתה - אף הוא בשם גיבור מלחמת המולדת יכונה. מה נשגב, מה ערב צליל זה: גיבור! אנו, הלוחמים הישרים, נכיר לדעת את נועם התהילה, ואתה... (שוב פניתי לעבר באראמבייב) תתגולל כאן, כפגר מובס, ללא כבוד וללא מצפון. ילדיך יתכחשו לך.
סלח נא... - לחש באראמבייב קאזאכית, - למען ילדי.
- מה, נזכרת בילדיך? הם נהיו מעתה ילדיו של בוגד. הם יתביישו בך, הם יעלימו, מי היה אביהם. ואשתך תהיה לאלמנתו של פחדן, בוגד שהומת ביריה לעיני המיסדר. היא תיזכר מתוך זוועה באותו יום מר, בו החליטה להיות לך לאשה. אנו נכתוב למולדת על אודותיך. ידעו נא שם הכל, כי אנו במו ידינו מותתנו אותך...
- סלח נא... שלחני לקרב...
אמירתו של באראמבייב לא היתה ברורה למדי, אך הורגש בעליל: היא הגיעה לאזני הכל.
- לא! - אמרתי. - כולנו נלך לקרב! כל הבאטאליון ילך לקרב! התראה את הלוחמים האלה שקראתים מתוך המיסדר? התכירם? זו הכיתה שפקדת עליה. הם ברחו יחד אתך, אבל חזרו. ומהם לא נשלל הכבוד ללכת לקרב! עמהם חיית, מצלחת אחת אכלת, מתחת לסגין אחד ישנת, כחייל ישר. הם ילכו לקרב! גם בלוכה, גם גליאולין, גם דובריאקוב, גם מורין, הכל ילכו לקרב, ילכו מול פני כדורים ופגזים. אך תחילה יקטלו אותך - מוג לב, שנמלט מהקרב!
והשמעתי צו:
- כיתה, אחורה פנה!
הלוחמים פנו אחורה, כשחוורון מוות מציף את פניהם. הרגשתי שגם את פני אחזה צינה.
- החייל בלוכה! להסיר מהבוגד את סגינו!
בלוכה ניגש קדורנית אל באראמבייב. והנה ראיתי: ידו הימנית, הבלתי חבושה של באראמבייב התרוממה והתחילה עצמה מתירה את הלולאות. דבר זה הדהימני. לא, הוא, אשר השתוקק, כביכול, לחיות יותר מכולנו, לא היה לו רצון חיים. הוא קיבל את המוות ברוח רפויה.
הסגין הופשט. בלוכה השליך אותו וחזר אל הכיתה.
- בוגד, אחורה פנה!
באראמבייב החזיר את פניו לאחוריו, כשהוא מציץ בי בתחנונים בפעם האחרונה.
נתתי צו:
- במוג הלב, הבוגד במולדת, מפיר השבועה... כיתה...
הרובים הורמו וקפאו. אולם אחד רעד. מורין עמד, שפתיו לבנות, צמרמורת אחזתו.
ופתע נהיה לי צר ללא נשוא על באראמבייב.

מן הרובה המרתית בידי מורין כאילו נישאה אלי ובקעה התחינה: "חון אותו, סלח!"
ואנשים, שעדיין לא היו בקרב, שעדיין לא הקשיחו את לבם אל מוגי לב, שחיכו במתיחות, כי הנה ואשמיע: "אש!" כאילו הפצירו גם הם: "אין צורך בכך, סלח!"
והרוח שככה פתאום לרגע, והאוויר עצמו קפא ללא ניד, למען אשמע, כביכול, תחינה אילמת זו.
ראיתי את גבו הרחב של גליאולין, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל הטור. הוא, קאזאך, עמד מוכן למלא את הפקודה, מכוון רובהו אל קאזאך, אשר כאן, הרחק מן המולדת, היה רק שעות מספר לפני כן האדם הקרוב לו ביותר. מגבו של גליאולין נישא אלי אותו תחנון: "אל תכריח! סלח!"
נזכרתי בכל הטוב שידעתי על באראמבייב: נזכרתי, באיזו זהירות וזריזות, כאומן נשק ממש, היה מרכיב מכונת יריה ומפרקה, איך התגאיתי בסתר לבי: "הנה גם אנחנו, הקאזאכים, הופכים להיות עם של מכוננים".
...אינני חיית טרף. אדם אני. ונתתי קולי בקריאה:
- חדל!
הרובים המכוונים, דומה, לא הורדו, אלא נפלו, כמטילי ברזל. וגם המועקה נגולה מן הלבבות.
- באראמבייב! - קראתי.
הוא פנה אחורה, זוקף עיניים שואלות, שעדיין אינן מאמינות, אך כבר הוצת בהן זיק החיים.
- לבש את הסגין!
- אני?
- לבש... לך למיסדר, לכיתה!
הוא נתחייך במבוכה, תפס בשתי ידיו את הסגין, ובלבשו אותו תוך כדי הליכה, מבלי כוון לשרוולים, אץ רץ אל הכיתה.
מורין, מורין טוב הלב בעל המשקפיים, אשר רובהו הרעיד בידיו, קרא-רמז לו בחשאי בכף ידו המורדה: "בוא, התייצב על ידי!" - ואחר טפח לו טפיחה ידידותית על צדו. באראמבייב היה שוב ללוחם, לחבר.
נגשתי וטפחתי לו על גבו.
- עכשיו כבר תילחם?
הוא רמז רמיזה של הן והחל שוחק. והכל מסביב חייכו. לכולם היתה הרווחה...
גם לך הוקל, ודאי? ואלה שעתידים לקרוא סיפור זה, גם להם יוקל, ודאי, שעה שיגיעו לצו: "חדל!"

ואילו לאמיתו של דבר, לא כך היה. ראיתי זאת רק בדמיוני; דבר זה הבהיק וחלף כבחלום.
אלא כך היה המעשה.
...בראותי, שהרובה מרעיד בידי מורין, נתתי קולי בצעקה:
- מורין, אתה רועד?
הוא נתחלחל, נזדקף והידק ביתר שאת את הקת. היד נהיתה איתנה.
חזרתי על הצו:
- במוג הלב, הבוגד במולדת, מפיר השבועה, כיתה... אש!
ומוג הלב נורה.

אני - אדם. כל האנושי שיווע בי: "לא צריך, חוס, סלח!" ואולם לא סלחתי.
אני - מפקד, אב. הרגתי בן, אך בפני עמדו מאות בנים. חייב הייתי לחתום בדם בנשמותיהם: לבוגד אין חנינה ולא תהיה!
רציתי, שכל לוחם ידע: ירך לבבך, תבגוד - לא ייסלח לך, ולו גם רב הרצון לסלוח."


בחרתי במתכוון באחד הקטעים החזקים - והקשים - שבספר הזה. לא בכל נקודה ההנגדה להשקפות בישראל של היום חזקה כל כך.
יש בספר הזה הרבה קטעים יפים שיש מה ללמוד מהם.
שלדור מלחמת השחרור היו ברורים מאליהם ואצלנו נשכחו כמעט.
היום חלקם של אנשי פאנפילוב בהגנה על מוסקבה נתון גם הוא במחלוקת, אבל בעיניי אין זה משנה: מה שחשוב הוא הערך הרעיוני של הספר, וגם לו היה באורג'אן מומיש אולי דמות מצוצה מן האצבע, לקטע שציטטתי היתה אותה עוצמה.

לא הייתי רוצה שצה"ל ידמה לצבא הרוסי של אז.
אבל הייתי רוצה במעט שבמעט מן האמונה בצדקת הדרך, שאפפה את הלוחמים שנשאו את הספר הזה איתם בקרבות העצמאות.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על אנשי פאנפילוב - אנשי פאנפילוב #1