ביקורת ספרותית על פליטים יהודים במלחמת העצמאות מאת נורית כהן־לוינובסקי
ספר מעולה

---

היה זה רק מקרה שקראתי את הספר הזה לאחר ספרו של סלמאן נאטור-"הזיכרון שוחח איתי והסתלק",שעסק כידוע בפליטי 48 באופן של סיפורים ונראטיב מאב לבן ,לעומתו הספר הזה עוסק בפליטים יהודיים בתוך הארץ במהלך המלחמה מבחינה מחקרית היסטוריונית .
האמת היא כשלקחתי את הספר חשבתי שמדובר בפליטי השואה ,אולם לתדהמתי מדובר על ציבור גדול יהודי תושבי הארץ שבמהלך המלחמה הפך בהגדרה להיות פליטים /מפונים.

רק רגע אתם שואלים וגם אני :תושבים יהודיים בארץ הפכו לפליטים בזמן המלחמה ?איך לא הועלה הנושא הזה לדיון הציבורי וגם עכשיו הוא רק בתחום המחקר האקדמאי? -התשובה היא -בכתם ובבושה שראו בכך בני הקיבוצים בעיקר ,והמושבים בהיסטוריית ההתיישבות שלהם , מהסיסמא של טרומפלדור "לא לסגת" -ועד המציאות שנכפתה עליהם לפנות ילדים נשים וזקנים.

אז גם היום ממרחק של עשורי שנים אין דיון ציבורי לטוב ולרע מתי והאם בכלל היו בהגדרה פליטים יהודיים בארץ במהלך המלחמה ?!

השימוש במונח פליטים כאילו שייך אך ורק בתודעה שלנו לגבי הפלסטינים - 48 אבל פליט זה פליט כי אינו יודע כמה זמן הוא נעקר מביתו ומהו ביטחונו האישי /והמשפחתי ,כלומר תודעת הפליטות הנה נכונה לגבי שני הצדדים ,אולם בהבדל משמעותי אחד :הצד היהודי ניצח .

קצת נתונים מספריים על מלחמת העצמאות:
-הישוב היהודי כולו מנע 600.000 אלף בני אדם,נהרגו 1% מסה"כ האוכלוסייה -6,000 איש.
-לפחות 1,162 מההרוגים היו אזרחים, כלומר יותר מ 20% מחללי המלחמה .
-אין מספרים מדויקים לגבי יהודים נפצעו- אך מניחים שהיה גבוה {בהשוואה לאנגליה -חמישית מכלל האוכלוסייה}.

-20 ישובים ומאחזים יהודיים נכבשו או נעזבו בלית ברירה במלחמה.
8,000 בתים ,ו2,000 מפעלים נהרסו או ניזוקו קשה במהלך המלחמה .

-לפחות כ-60,000 יהודים נאלצו לעזוב את בתיהם לפרקי זמן שבין שבועות אחדים ליותר משנה וחצי.
-25,000 בירושלים ,18,000 מת"א , כ-5,000 מחיפה ,ו-11,000 מהאזורים הכפריים .
התקופה שבה מדובר בהכללה בראשיתה בשבועות הראשונים של המלחמה בחורף 47 ועיקרה הסתיים עד ההוגה השנייה -יולי 48.

-מנגד לפי הערכות המקובלות היום במחקר עם פרוץ המלחמה היה מספר ערביי ארץ ישראל כ-1,300,000 איש. תוצאות המלחמה היו לגביהם אסון. כלומר-650,000 עד 700,00 אלף מערביי א"י הפכו לפליטים בעקבות המלחמה. ועם תום המלחמה הפכו כמחציתם לעקורים ולפליטים ומרביתם מחוץ לתחומי מדינת ישראל.

בעיית הפליטים הפלסטינים לא רק שלא נפתרה עד היום בסכסוך הישראלי הערבי היא במוקד -בהגדרת זכות השיבה ,ותופעה זו זכתה למחקרים מקיפים ,ואילו הפליטות היהודית -הפליטות הזמנית כמעט ונשכחה מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

עד נפילת גוש עציון ב- 13 במאי 1948 יום אחד בלבד לפני הכרזת המדינה,הייתה המדיניות המוצהרת של הקיבוצים /המושבים ,
שלא מפנים ילדים נשים וזקנים גם אם הייתה הוראה כזאת מלמעלה מגורמי הממשלה והצבא ,כיוון ואנשי ההתיישבות חשבו במושגים של קרבות מקומיות בינם לבין הכפריים הפלסטינים סביבם , רק בן גוריון הבין כי עם הכרזת המדינה המלחמה תהא מול צבאות מדינות ערב ולא רק מול האוכלוסייה המקומית הערבית ,לכן הוא נתן הוראה להיערך לתכנית פינוי אנשים מהקיבוצי הספר שלא לדבר כבר על נטישה או בעקבות כיבוש.ולמרות זאת כשהגיעה מציאות שכזאת הבלגן ,האלתור והבלבול היו נוכחים שם בגדול.


נפילת גוש עציון הייתה אבן דרך בתודעה הישובית .גורמי הממשלה והצבא פחדו מתהליך של בריחת ונטישת קיבוצים/מושבים ,בקישורם לפרשת דיר יאסין אולם זה לא קרה .בפועל החלו מעשי הפינוי של נשים ,ילדים וזקנים שנעשו אומנם בדקה האחרונה תחת הפגזות, לקיבוצים/מושבים ולערים שבפנים הארץ.כלומר העובדה שהיו תכנון והתארגנות מסודרת גם ברמה המקומית וגם הממשלתית לפינוי החלק הלא לוחם מאנשי ההתיישבות,הייתה המסד הראשון והמוצק ביותר במהלך המלחמה להחזיק מעמד ולהלחם .

ואם מפנים לרגע את המבט לכיוון הפליטים הפלסטינים -היו שישה גורמים שהעצימו את המספרים עפי הגדרותיו של ההיסטוריון יואב גלבר {כמובן שישנם היסטוריונים שחושבים אחרת}:

1.התפוררות הנהגת ערביי א"י ובריחת המשפחות העשירות עוד בדצמבר 1947.

2.המצב הכלכלי הקשה- "בחודשים הראשונים של המלחמה, כוונה הפעילות הצבאית של שני הצדדים להרס התשתית הכלכלית של היריב ולערעור המוראל וכושר העמידה שלו. ההתמודדות העיקרית הייתה בערים המעורבות ובצירי התנועה, ובהיעדר צבאות ומטרות צבאיות כוונו הפגיעות אל יעדים אזרחיים ואל האוכלוסייה האזרחית. כתוצאה מפעולות אלה, קרסה החברה הפלסטינית – המפגרת והחלשה יותר – תחת מהלומות צבאיות לא חזקות במיוחד ובעיקר בגלל הלחץ הכלכלי. ההתפוררות ארגונית, הכלכלית והחברתית גררה אחריה מנוסה המונית, שביטאה יותר מכל את המפלה והקריסה."
.

3.פרשת דיר יאסין (הידועה גם בשם טבח דיר יאסין או קרב דיר יאסין,} ב-9 באפריל 1948 שהיה לגורם משמעותי להעצמת גלי הפליטים הערביים מכל רחביי הארץ
סיפור דיר יאסין התפשט במהירות בכל הארץ מלווה בהגזמות פראיות על טבח בנשים וילדים ותעמולה (שקרית?!) זו הגבירה מאוד את מנוסתם של ערביי ארץ-ישראל, לאזורים שקטים כמו ג'נין או שכם ולארצות הערביות השכנות, "הבריחה היתה לתופעה מדבקת .
בעוד שלצד היהודי היו תכניות מגירה.

4.גירוש מכוון – לוד-רמלה (מבצע לרל"ר – קרבות עשרת הימים)

5.מסורת הבריחה והכי חשוב – אי הבנת המציאות שהשתנתה. תמיד בזמן מלחמות במזה"ת היו פליטים. הם היו עוזבים את בתיהם בזמן הקרבות, מרצון שלא להיפגע ומתוך ידיעה שבמסורת, שעם תום הקרבות, יוכלו לשוב לבתיהם. כך היה גם הלך מחשבתם של רבים מערביי א"י. הם לא יכלו לתפוס שהמאבק בארץ אינו בין שבטים או שליטים מתחלפים, אלא בין שתי תנועות לאומיות, ולכן הבריחה מהבית משמעותה לא זמנית, אלא קבועה, וכך גם מצבם כפליטים.

6.ישוב יהודים בכפרים ובתים נטושים של ערבים-עוד במהלך המלחמה שוכנו יהודים בעיקר עולים חדשים בשכונות וכפרים שהיו של ערבים. צעד זה נעשה משתי סיבות עיקריות: האחת – הצורך לשכן את העולים. והשנייה – רצון למנוע כל אפשרות של חזרת הפליטים לבתיהם. מתוך תפיסה שחזרה כזו תהווה סיכום בטחוני ותאיים על כל הישגי המלחמה.

לדעת ההיסטוריון גלבר: "מתחילת המלחמה בדצמבר 1947, ועד סיום המנדט כ-15 במאי 1948, נטשו את בתיהם בישראל כ-300,000 ערבים פליטים אלה של מלחמת האזרחים – כמחצית מכלל הפליטים במלחמה – ברחו ולא גורשו. הם ברחו בעיקר בגלל התוהו-ובוהו שהשתרר במגזר הערבי בארץ. מן האנרכיה, מן השפל הכלכלי ומתנאי החיים הקשים. במרוצת אפריל-מאי 1948 הם ברחו מפני הלחימה שהלכה והתקרבה אל בתיהם ואיימה לכפוף אותם לשלטון יהודי".

לעומתו רוב חוקרי התקופה מחלקים את היווצרות בעיית הפליטים לשלוש סיבות עיקריות:

1.חלקם נמלטו, ביוזמתם, מחמת הפחד.

2.אחרים עזבו בעקבות תעמולה ישראלית ש"עודדה" את עזיבתם.

3.היו כאלה שגורשו ממש.
זוהי עמדתו למשל של ההיסטוריון מאיר פעיל שמוסיף: "כל אלה מנת חלקו הנורמטיבית של הצד המובס בכל מלחמה." .
היסטוריון אחר, בני מוריס, מסכים עם פעיל לגבי מספר הפליטים אך טוען שהסיבה העיקרית להיווצרות הבעיה היא: לא פחד או תעמולה, אלא מדיניות של גירוש מכוון שנקטה הנהגת הישוב והמדינה בראשות בן-גוריון.



נחזור לפליטים היהודים .גם הערים בישראל : חיפה ות"א שהופגזו או שהתנהלו קרבות בשכונות הספר שלהם כגון ת"א כמו יפו , שכונת -התקווה אולם גם פה היה ארגון עירוני וממשלתי שטיפלו בתושבים שברחו והגיעו למרכזי העיר. אומנם הטיפול ופתרונות הממסד רחוקים היו מלתת מענה משביע רצון אבל הייתה כתובת למי לפנות והייתה התארגנות מקומית בעזרה לאכלוס בתים /חדרים ,מזון ותרופות.

הייתה גם תופעה של בריחה מהארץ לארצות שמעבר לים אבל היא הייתה שולית במספריה ,כנ"ל לגבי משתמטים מגיוס למלחמה,
אבל צריך גם להזכיר ולהכיר שהיו תופעות שכאלו בחברה הישראלית ב-48.

נקודה חדה לתשומת לב :היו הבדלים בטרימינולוגיה בתכתובות הממשלתיות /והצבאיות שאת אנשי הקיבוצים /המושבים כינו "המפונים" ואת אנשי הערים "פליטים".


קראתי את הספר למרות היותו ספר עיון ותוצאה של מחקר לתואר דוקטור של המחברת - בשטף ללא נשימה .
הרעיון שהיו פליטים יהודים במלחמת העצמאות בהגדרה היסטורית היה חדש בשבילי גם אם מונחי הפליטות היו זמניים ותחומים בתקופה ובחודשים,{לעומת הפליטים הפלסטינים ובכלל} ולחשוב שעד היום בקרב הציבור של הקיבוצים המושבים לא מדברים על התופעה הזאת כי רואים בה כתם ובושה בהיסטוריית ההתיישבותית שלהם זה פשוט לא נתפס בתודעתי כי לא צריך להיות "מצדה" אפשר גם אחרת
ואיפה המדינה ? ומדוע אף פעם הנושא לא הועלה לדיונים ציבוריים כאילו לא הייתה תופעה שכזאת?!.

גם למידת הגורמים מה היה בצד היהודי כמו הנהגה ,ארגון ואי- מסורת של נטישת ישובים בהכללה לבין אלו שלא היו בצד הערבי
הצליח לרתק אותי ולעשות לי קצת סדר בראש.

אז בואו נילמד היסטוריה ,ואף פעם האמת לא תהא לנו ברורה וחד משמעית.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על פליטים יהודים במלחמת העצמאות