“לפני הרבה שנים הזמנתי את בעלי לבוא לראות איתי את "אגם הברבורים" בביצוע להקת "בולשוי" ממוסקבה. הוא נרדם. תהיתי אם זו סיבה מספיק טובה לגירושין. לאחר מספר שנים חברתי הרקדנית הזמינה אותי להופעה של להקת בת שבע. לאחר שנאבקתי וניסיתי להבין ימי נגד מי, נרדמתי. מזל שלא היינו נשואות... לא חובבת שירה אנוכי. אולי בגלל שאני גם לא חובבת חידות הגיון, סודוקו ושות' או אולי בגלל "שהכתם נשאר על הקיר..." השאיר בי טראומה מימי התיכון, אני פשוט לא מתחברת לסוגה זו. קראתי ואהבתי את שירת רחל ואת אלתרמן ושם פחות או יותר תם הרומן. אני לא יודעת אם יש הבחנה בין שירה קלאסית ומודרנית, אבל אם אפשר להקביל את אלתרמן לבלט קלאסי, "נקודת מגוז" מבחינתי שייכת למחול המודרני. אני לא מתימרת לשפוט, פשוט לא מבינה מספיק. את הספר הזה קניתי מסקרנות (כאן המקום לגילוי הנאות המתבקש - אני מכירה את המחבר הכרות שטחית). הספר בהחלט משאיר רושם עז. קודם כל - אוצר המילים והעושר הלשוני ראויים להתפעלות וגם הוירטואוזיות והחיבורים. השירים נעים על רצף שבין ייאוש לתקווה, חלקם קודרים למדי וחלקם אופטימיים, את זה כן הבנתי, אך את המשמעות שמאחורי המילים ברוב המקרים לא הצלחתי לגלות. האשמה היא כנראה לגמרי בי, מכיוון שהשירה היא כמובן סובייקטיבית מאוד וניתנת לפרשנות שונה, לא הצלחתי למצוא את החיבור הנכון ולהזדהות רגשית עם חלק מהטקסטים. עם זאת, כמה מהשירים בכל זאת הצליחו לגעת גם בי. "באור היום או ביום האור אינני יכול לכתוב בלי ספר פתוח לצדי. אני יכול לנסות להערים על תנועת האצבעות ולעצום עיניים אך אז אסגר כמו ספר שלא יהיה פתוח לצדי..." (כלום כתבתי משהו, עמ' 12) "האגם צרכך כחמצן כשניצבת למרגלותיו באצטלה שחרחרת, זרועות לבנות מתעקלות לצדך עד שוליה. פועלת מספנה יתומה שצלם של עצי אלון ארוכים של עלטה, והמרום חמום..." (כחה של תמונה, עמ' 40) בשורה תחתונה, אני אשאר עם הפרוזה, מי שמתחבר לשירה מודרנית, בטח ימצא עניין.”

“שירה יפהפיה, שמעוררת את הקורא לחשוב. שימוש נפלא בשפה, הנאה צרופה.”

“נקודת מגוז הנו ספר שירה עם עולם דימויים עשיר ביותר.”

“לפני הרבה שנים הזמנתי את בעלי לבוא לראות איתי את "אגם הברבורים" בביצוע להקת "בולשוי" ממוסקבה. הוא נרדם. תהיתי אם זו סיבה מספיק טובה לגירושין. לאחר מספר שנים חברתי הרקדנית הזמינה אותי להופעה של להקת בת שבע. לאחר שנאבקתי וניסיתי להבין ימי נגד מי, נרדמתי. מזל שלא היינו נשואות... לא חובבת שירה אנוכי. אולי בגלל שאני גם לא חובבת חידות הגיון, סודוקו ושות' או אולי בגלל "שהכתם נשאר על הקיר..." השאיר בי טראומה מימי התיכון, אני פשוט לא מתחברת לסוגה זו. קראתי ואהבתי את שירת רחל ואת אלתרמן ושם פחות או יותר תם הרומן. אני לא יודעת אם יש הבחנה בין שירה קלאסית ומודרנית, אבל אם אפשר להקביל את אלתרמן לבלט קלאסי, "נקודת מגוז" מבחינתי שייכת למחול המודרני. אני לא מתימרת לשפוט, פשוט לא מבינה מספיק. את הספר הזה קניתי מסקרנות (כאן המקום לגילוי הנאות המתבקש - אני מכירה את המחבר הכרות שטחית). הספר בהחלט משאיר רושם עז. קודם כל - אוצר המילים והעושר הלשוני ראויים להתפעלות וגם הוירטואוזיות והחיבורים. השירים נעים על רצף שבין ייאוש לתקווה, חלקם קודרים למדי וחלקם אופטימיים, את זה כן הבנתי, אך את המשמעות שמאחורי המילים ברוב המקרים לא הצלחתי לגלות. האשמה היא כנראה לגמרי בי, מכיוון שהשירה היא כמובן סובייקטיבית מאוד וניתנת לפרשנות שונה, לא הצלחתי למצוא את החיבור הנכון ולהזדהות רגשית עם חלק מהטקסטים. עם זאת, כמה מהשירים בכל זאת הצליחו לגעת גם בי. "באור היום או ביום האור אינני יכול לכתוב בלי ספר פתוח לצדי. אני יכול לנסות להערים על תנועת האצבעות ולעצום עיניים אך אז אסגר כמו ספר שלא יהיה פתוח לצדי..." (כלום כתבתי משהו, עמ' 12) "האגם צרכך כחמצן כשניצבת למרגלותיו באצטלה שחרחרת, זרועות לבנות מתעקלות לצדך עד שוליה. פועלת מספנה יתומה שצלם של עצי אלון ארוכים של עלטה, והמרום חמום..." (כחה של תמונה, עמ' 40) בשורה תחתונה, אני אשאר עם הפרוזה, מי שמתחבר לשירה מודרנית, בטח ימצא עניין.”

“שירה יפהפיה, שמעוררת את הקורא לחשוב. שימוש נפלא בשפה, הנאה צרופה.”

“נקודת מגוז הנו ספר שירה עם עולם דימויים עשיר ביותר.”