ביקורת ספרותית על אשה זרה - סיפור חיים מאת אבירמה גולן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 26 במאי, 2015
ע"י בת-יה


כמה מסכות אנחנו עוטים על פנינו במשך היום? בדרך כלל בעבודה אנחנו משדרים רצינות - אלא אם פצחנו בקרירה של ליצן - בסופר אנחנו ממהרים כדי שכולם יבינו שאנחנו אנשים עסוקים מאוד. לשכן אנחנו מחייכים למרות שיש לנו חשק לזרוק עליו את האשפה בגלל הרעש שהוא עשה אתמול בלילה. לילדים אנחנו משדרים בטחון ללא גבול, כי אנחנו הרי יודעים כבר דבר או שניים על החיים, ביחס אליהם. ואיכשהו יוצא שדווקא לבני הזוג אנחנו בדרך כלל מחמיצים פנים בגלל כל מה שעברנו כל היום. כאילו הם האשמים במה שעובר עלינו. אבל האם זה באמת מה שאנחנו רוצים? האם כך צריכים להיות החיים שלנו כדי שנוכל לעבור אותם בשלווה ובנחת. מי בכלל קבע את הקודים להתנהגות שלנו? ומה יקרה אם יום אחד נתחיל לחיות כמו שאנחנו באמת רוצים. בלי התיפופים בתוך הראש שקובעים לנו מה צריך לעשות כי ככה כולם עושים. והאם באמת ככה כולם עושים? ראו למשל ערך: "נקיון" מה כבר יקרה אם הבית שלנו לא יבריק מנקיון. שמתם לב שבכל פעם שמישהו נכנס הביתה אנחנו מתנצלים על שהבית הפוך, וזה רק בגלל שהילד זרק חולצה על הכיסא.
את הנושאים האלה, וגם אחרים, מעלה הסופרת ברומן הזה, רומן שעל פניו הוא נחמד וקליל, אך עם זה הוא גורם לנו לחשוב על החיים שלנו - על העקשנות וגם על הויתורים - מומלץ.
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
בת-יה (לפני 4 שנים)
כנרת, מסכימה עם מה שאת כותבת, כי לבני האדם פנים רבות. כולל שכנים שאפשר לדבר איתם ושכנים שאני לא מאחלת לאף אחד. (השכנים שכתבתי עליהם גרו בשכירות והם עברו מהבניין שלנו לפני כשנה לשמחת כל המשפחות האחרות).
ובתשובה קצרה לקטנה: לפני כשלושים שנה עבדתי כמה שנים כמזכירה במפעל. בין היתר רשמתי אישורים שונים לפועלים. יום אחד נתתי אישור לאדם דתי ממושב זבדיאל. הייתי בחצי הדרך בחזרה למשרד כשהוא קרא לי. חזרתי לשולחן העבודה שלו והוא פצח בהרצאה על שאסור לי לכתוב את השם שלי מחובר כי זה חילול השם, ועוד הוסיף כל מיני הסברים שאני באמת לא זוכרת היום. באותו רגע, בעיקר בשביל שהוא ירגע, הבטחתי לו שאני לא אכתוב יותר את השם שלי מחובר, ומאז אני ממשיכה את ההפרדה במקף, אם כי החתימה שלי בבנק נשארה מחוברת עד היום -:)
. (לפני 4 שנים)
מסכימה בכללי בעניין המסכות, אבל דוקא הדוגמאות שהבאת...אמממ .
אמנם לא פצחתי (רשמית;) בפוזת הליצן, אבל בעבודה אני הכי לא רצינית:)
המקום שהוא הכי מעניין וגם זמן של הפוגה והתבוננות בפלאי הטבע - קרי- בני אדם (כמה מוזר:) זה בקניות, שם רואים אנשים בוהים, יותר מאשר ממהרים... (חוץ מנוער שהם הכי מדהימים:)
אם יש לי הרבה אשפה זו לא סיבה לזרוק אותה על השכן גם אם עשה אתמול רעש.
אפשר לדבר איתו, הרי גם אנחנו עושים "רעש"....

לצערי לא ראיתי שהורים משדרים לילדים בטחון ללא גבול, ראיתי יותר גבולות שלא ממש מעניקים ביטחון. (כמובן שיש, רק בהקצנה;)
לגבי סדר וניקיון, תמיד אמא שלי אומרת: "אני מעדיפה שטיח של לגו מקיר לקיר, מאשר כרמל מזרחי". (לקח לי זמן להבין מה זה כרמל מזרחי:)

ולגבי הזוגיות - את צודקת, אף אחד לא אשם, וגם אני מאמינה שהחמצת פנים לבנזוג, לא נובעת ממה שעברנו במשך היום... אלא יותר ממה שעברנו איתו/איתה במשך החיים המשותפים.

סה"כ בתיה, בחוות דעת שלך, את מזמינה חיים אמיתיים יותר, בלי פוזות ומסכות, וזו אחלה שאיפה : )

בקטנה, למה אַת כותבת אֶת השם שלך קטוע באמצע עם מקף?





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ