ביקורת ספרותית על בחורף לא צחקנו מאת זיוה בקמן-פלמהפט
ספר מעולה

---

הספר הזה הינו רומן אוטוביוגרפי עוצמתי, החולש על שלוש יבשות: אירופה, אסיה ואמריקה הצפונית.

הסופרת קיפלה את מסע חייה לתוך 317 עמודים מרתקים, שהמציאות עולה על כל דמיון.

על גב הכריכה של הספר, מתנוססת תמונתה המחייכת של ד"ר זיוה בקמן-פלמהפט. אחרי שתקראו את האוטוביוגרפיה תדעו שמאחורי החיוך, עומדת אישיות מדהימה וגדולה מהחיים!

זיוה, ילדה בת שלוש, גדלה עם אימא עצובה. כאשר השמים בכו בעונת החורף גם פניה של חיה- האם נפלו. האם הייתה נתקפה בדיכאון בעונות החורף, כשארשת מבטים מעורפלים ומזוגגים, עטפו אותה בעיתות הללו. כל מה שזיוה ידעה אז, שהאם מטופלת אצל רופא עצבים (פסיכיאטר), ובמסגרת אותו טיפול האם זוכה גם למכות חשמל ותרופות.

כשהחורף החל להתפוגג, ושעות האור התארכו, מצב רוחה של האם השתפר, והיא הייתה שבה לתפקד כאם מגוננת ואוהבת. זיוה הרגישה מוגנת ונאהבת בתקופות הללו והמשפט שליוה את "התקופה הטובה" של האם היה... ציטוט מעמוד 16: "שמוטב לה לחלות בעצמה ובלבד שבנותיה תהיינה בריאות".

זיוה נולדה אחרי אחותה מרים בחורף של שנת 1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה. הטורף הנאצי עוד צעד בעקביו על גבי גופות, ובעלות הברית האירו את שמי אירופה בהפצצות. בישראל הבריטים ניסו להשליט סדר, ומנעו מהיהודים שברחו מאירופה להיכנס בשערי הארץ.

תלאות החיים הפכו את זיוה מילדה שברירית, לנערה עצמאית, ואישה דעתנית שסירבה להשלים עם חוסר שוויון בין המינים.

ברומן האוטוביוגרפי מקדישה זיוה מקום רב לסבתה – ברוכה הדעתנית, שכבר אז בתחילת המאה הקודמת, התעקשה ששרה (אחותה של חיה), תלמד כמו הבנים ותזכה להשכלה נאותה. אז מה הפלא שנכדתה זיוה , נלחמה על שוויון? על פניו ניראה שהסבתא ברוכה הנחילה את הגנים לזיוה.

אביה-צבי והאם-חיה היו שונים האחד מהשני. צבי היה איש נעים הליכות, עקשן וסמכותי. האם לא התנגדה למרותו של האב, אך יחד עם זאת צברה לתוכה רגשות של מרירות. האב היה מחושב וקפדן ואיש ספר, לעומת האם שהייתה זקוקה תמיד לחברת אנשים מסביבה. מלבד השוני באופיים חיי הזוגיות שלהם נחלו אפיזודות פחות נעימות, שגרמו למבוכה למשפחה, ואף צרבו תמונות לא נעימות בזיכרונה של זיוה.

תוך כדי המסע, זיוה מכניסה את הקורא לתוך שורשי משפחתה. היא מתארת את בואה של המשפחה לארץ במסגרת העלייה השנייה, השלטון המנדטורי בארץ, הפגישות הסודיות של חברי ההגנה, סיפורים על השכונה התל-אביבית, השוק השחור, תקופת הצנע, הקוזקים, האנטישמיות והברחת דודותיה ניצולות השואה ארצה.

בד בבד עם הקריאה בספר, הנחתי לעצמי אתנחתא בין הפרקים וזאת למה? זיוה הטיבה להכניס אותי לנוסטלגיה, כגון: חימום המים בדוד על פתיליה לקראת המקלחת של יום שישי, השקילה באמצעות משקולות, את המקרר שהיו צריכים לרוקן מהמגירה את המים שהצטברו, את גזרי העיתון שתלו על וו בחדר השירותים, ששימשו במקום נייר הטואלט העדין, שמלטף את ישבננו היום ועוד. (חלק מהדברים הללו לא היו בתקופתי, אבל אני זוכרת את הסיפורים שסופרו לי ע"י הוריי ז"ל).

בניגוד להיום שהילדים משחקים מול מסך מחשב, אז שיחקו במיני משחקים שכבר עברו מן העולם לדוגמא: חמש אבנים, קלאס, איסוף בולים ומפיות וגוגואים. הקטעים הללו העלו בזיכרוני, תמונות של חברי ילדות, שהיו שותפיי במשחקים הללו.

בגיל 19 זיוה נישאה ליגאל, קצין יפה התואר שהכירה במהלך שירותה הצבאי, לאחר שכבר זכתה להפלה מלאכותית אצל "רופא קצב".
גורלה לא האיר לה פנים ונישואיה לא נמשכו ימים רבים... יגאל נשרף למוות במלחמת ששת הימים בהיותה בהריון. כתוצאה מההלם והאובדן, היא הפילה את ילדם, כשהיא עצמה הייתה בין החיים למוות.

לאחר האובדן הכפול היא נאבקה בממסד, נלחמה בכל מה שהאמינה בו, והתנגדה נמרצות להפסקת הקצבה לאלמנות צה"ל חסרות ילדים.

הרעיון שמאחורי הפסקת הקצבה לאלמנות היה לגרום לאלמנות "להשתקם", ולהתחתן פעם נוספת עקב לחץ כלכלי. לדעתי רעיון מרושע ולא הוגן!

הדחיפה לתיקון החוק החל ב-1970, על ידי חברת הכנסת שולמית אלוני ז"ל, שפעלה לזכויות האזרח ולחמה בכפייה הדתית. לאחר מלחמה ארוכה הכנסת קיבלה את התיקון, וקבעה כי אלמנות ללא ילדים, תמשכנה לקבל את הקצבה החודשית, והתשלום יופסק אך ורק לאחר שאותה אלמנה תינשא מחדש. מאז 1970 החוק עבר מספר שדרוגים ושינויים.

במהלך מסע החיים של ד"ר זיוה בקמן-פלמהפט, היא מכניסה את הקורא לתוך גורלן של האלמנות, שצריכות להתמודד עם תאוותם הזולה של גברים חסרי מצפון כמו: ד"ר הנרי-רופא הנשים הנשוי, האלוף מנו קסטל ועוד.

כך זיוה מתארת את מערכות היחסים שלה עם שני הגברים שלא היו פנויים: ד"ר הנרי ומנו קסטל, ציטוט עמוד 243: "הנרי החזיר אותי לחיים, ואילו מנו החזיר לי את התאווה אליהם".

שמחתי בשמחתה של זיוה, כאשר אריה פינק ממשהב"ט, פתח בפניה חלון הזדמנויות, והציע לה תפקיד מטעם משרד הביטחון בארצות הברית. כשהגעתי לקטע הזה אמרתי לעצמי יופי, יש אור בקצה המנהרה. ב-29.9.69 זיוה טסה ללונדון, ומשם נחתה לעבודתה החדשה בניו-יורק ב-1.10.69.

תווית "האלמנה הפנויה" ליוותה את זיוה גם שם, וגם שם מעבר לים, היא נחלה חוויה לא נעימה, ומבישה ודווקא מחבר טוב של יגאל-בעלה.

בפרק 23, אחרי 37 שנים, אומרת זיוה לאודליה-ביתה, במסגרת ביקורן בארץ ציטוט עמוד 270: "לפעמים החיים לוקחים אותנו למקומות שמעולם לא חשבנו להגיע אליהם. לפעמים הם גם מכריכים אותנו לקבל החלטות גורליות שלא האמנו שנוכל לקיים אותן." לדעתי, המשפט הזה הינו תמצות החיים של כל אחד מאיתנו.

לסטיבן בעלה, עו"ד פלילי עם מוח חריף, היא מקדישה פרק שלם. בזכותו של סטיבן, היא הצליחה לשקם את הפגיעה בנשיותה. לדבריה הוא האיש סייע לה לשקם את עולמה הפנימי, שנסדק והתערער מספר פעמים בחייה.

לגמתי את סיפור חייה של זיוה בשקיקה. זהו סיפור חיים לא פשוט עם ילדות קשה, צער עמוק, אובדן, הריון מחוץ לנישואין, מערכות היחסים וגם אונס מזעזע. זהו ספר מרגש, אמיץ, עוצמתי, וחושפני המצריך תעצומות נפש כבירות.

הסיפור מהודק וערוך מצויין, כובש ומרתק כאחד המטיב לנגוע בתחנות חיים של זיוה הילדה השברירית והעדינה, שהפכה לאישה ענקית בזכות עצמה.

"בשלוש מילים אוכל לסכם את כל מה שלמדתי על החיים, הם ממשיכים הלאה (רוברט פרוסט)

למרות הזיכרונות באשר הן, זיוה המשיכה הלאה, ועל כך אני מצדיעה לה!

ספר מומלץ בחום, שהכאיב והעציב אותי, אך מאידך גיסא שימח אותי ונטע תקווה בכל אותן תחנות אור שזיוה פגשה בחייה.

אני מאחלת לאישה המדהימה הזו רק תחנות חיים עם הרבה שמחה, והמשך עשייה פורייה, וברוכה, לטובת כולנו.

יופי של ספר!
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על בחורף לא צחקנו