הכל התחיל בצורה מאוד מאוד מוזרה -
אמא שלי, ביקשה ממני להצטרף אליה לסוף שבוע אצל דודה שלי, שכבר הזדקנה לגמריי.
במילים אחרות?
היא לא רצתה להשתעמם במשך שלושה ימים שלמים.
הסכמתי, בלית ברירה, אבל הצבתי כלל אחד מאוד פשוט;
בגלל שלדודה שלי אין מחשב או טלויזיה. אני לוקחת איתי ספר.
אמא לקחה איתה ספר, וכך גם אני. אבל אני חיסלתי את הספר שלי מהר מדיי, ואז, כהספר שלה בצבץ בין התאים בתיק שלה, ידעתי שזהו.
אני הולכת לקרוא אותו, ולדעת על מה אמא שלי קוראת.
"נער קריאה"
זאת הייתה הכותרת של הספר. על העטיפה התנוססה תמונתה של השחקנית האהובה עליי מטיטניק "קייט ווינסלט."
מובן שעכשיו כבר לא יכולתי לעצור את עצמי. אף על פי שהשחקנית האהובה עליי, היתה ללא בגדים (כפי שמבחינים בעטיפה) החלטתי להתעלם מהאזהרות.
זה הספר הראשון שלי... שבו יש תיאורים אירוטים כ"כ גסים. אני מניחה שרק עכשיו הבנתי כמה לכל דבר יש גיל.
ואף על פי התיאורים האירוטים, והרומן האגריסיבי מותח הגבולות, לא יכולתי לעצור את עצמי מלהישאב אל תוך העלילה. עמוק יותר ויותר.
כי ברגע שמניחים את הספר הזה על הידים, אי אפשר להוריד אותו.
הוא כ"כ מקסים. אומנם היו קטעים שממש דילגתי עליהם (תיאורים אירוטיים שלא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן לקרוא), אבל זה לא פחת מההקסמה שלו.
'מיכאל' הוא תלמיד גימנסיה שגר בגרמניה, שלאחר המלחמה.
הוא נער שקט ומופנם, עם עור לבן. חיוור כזה.
קשה לי להסביר, איזה שינוי זה צריך להיות בשביל נער שאמור לסמל את הכביכול "חנון" וסגור יותר, לנהל רומן כזה סוער ואגרסיבי עם אישה בת שלושים!
אבל כמו בכל סיפור, הדברים מתחילים להסתבך, ואט אט עוד ועוד דברים צפים על פני המים. דברים שלא כל הדמויות בסיפורנו ירצו שיפתחו. דברים שהדמות הראשית שלנו - מיכאל, לא ממש ישמח לשמוע.
הקרירות שמאפיינת את חנה, הקטע הזה של "אני לא דופקת חשבון לאף אחד" הפריע לי. אבל התמודדתי. וכאב לי, עליה, ועל מיכאל. כעסתי שהוא נכנס לרומן הזה. ממש רגזתי עליו.
היו רגעים ששמחתי שכואב לה. היו רגעים שבכיתי איתה ואיתו.
היו רגעים שפשוט רציתי להיות שם, ופשוט לחבק כמה דמויות.
סיפור קר, קודר, ושלגי במיוחד(;
מומלץ לכל אדם עם סבלנות, עם רצון לקרוא רומן אפלולי ומסתורי, וכמובן, לכל אדם שמתעניין בנושא שקשור - אף מעט - לשואה.
