ביקורת ספרותית על שתיים דובים - ספריה לעם #673 מאת מאיר שלו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 23 באוקטובר, 2014
ע"י דניאל אושרי


אני מקליד את חוות דעתי על הספר, לא יותר מארבע דקות לאחר סיום הקריאה בו. כלומר, אני עוד נסער ומוקסם ממנו, אז לבטח הביקורת תצא עכשיו מעט מצ'וקמקת, אבל לא נורא.

זהו כנראה אחד מחמשת הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם (אולי אפילו ממוקם בשלישייה הפותחת!), ואני חושב שזה נובע מכך, שמלבד היותו ספר נפלא ומקסים וכתוב היטב, הוא נוגע בהמון דברים שאני מחבב מאד, ושהם חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי.
והנה כמה מהם:
1. הזיקה לתנ"ך- אני מעריך ספרים שמצליחים להתכתב עם ספר הספרים מבלי להיות קלישאתיים וסתמיים, ומאיר שלו עושה זאת בגדול. יש פעמים שהעלילות והדמויות ממש קשורות עמוקות לעלילות ודמויות תנ"כיות, וההקבלה שביניהן מוסיפה עומק לספר. יש פעמים שאנחנו נחשפים לרמיזות תנ"כיות מקריות (או לא)- ביטויים מקראיים, חלקי פסוקים, בחירה בשם של דמות. אלו ביחד מתאספים לאט לאט לאורך הספר, וגם אדם שרק הקשיב בשיעורי תנ"ך בבית הספר התיכון ולא בקיא גדול בו, מצליח לזהות אותם ולהתמוגג מהם. הרמיזות האלו קושרות את הספר טוב-טוב אל התנ"ך, ומכאן שהן קושרות אותו גם אל העבריות, הישראליות, הארציות.
2. שטח, טיול, מסע- יש לי חולשה לספרים שבונים את עצמם תוך התכתבות עם הסביבה. תיאורים של וודאיות, של סכך עצי החרוב, של רגבי אדמה שעלו לנשום אוויר (כי מישהו נוטע עץ, או כורה קבר), תיאורים של צעידות בשבילי הטבע. כל אלו מעוררים בי תענוג גדול- משום היותי חובב טבע וטיולים בעצמי. אין ספק שההימצאות בשטח, הרחק מאזורים בנויים והומי-אדם, מוציאים מנפש האדם דברים אחרים, עמוקים ומרתקים יותר- וכך קורה גם עם הדמויות. הן שורשיות, מחוברות לעצים ולציפורים, מעבירות את חייהן במפגש עם הטבע ובאופן טבעי- גם מסיימות את חייהן בטבע. זהו ספר שמילותיו כאילו עלו מתוך הקרקע וטיפסו אט אט אל הדפים, עם תיאורי נוף ומסלולי הליכה שעושים חשק לקחת את התרמיל ולצאת לטייל. להתבונן שוב באש של המדורה, ללטף את הגזעים, להאזין לקולות העורבני. הספר האחרון שהצליח לרגש אותי כך במימד החיבור לטבע הוא, כמובן, "אישה בורחת מבשורה". מאיר שלו מצליח לעשות זאת גם, אבל מזווית קצת אחרת ולא פחות טובה.
3. עברית- יש בי הערכה והערצה רבה כלפי העברית של מאיר שלו. הוא מצליח ללטף אותה, לבנות תיאורים שלמים בעזרת משחקי מילים קסומים ולהפיל לנו כמה אסימונים לגבי הדמויות ואופיין- בעזרת בחירת מילים מדוקדקת ונבונה. זה כנראה מסוג הספרים שיאבד מכוחו אם יתורגם לכל שפה אחרת, ואני דווקא נוטה לאהוב את זה. יש כוח אחר לספר בשפה שבה הוא נכתב. בכל שפה אחרת כוחו ייחלש. מאיר שלו מכבד את העברית ומשתמש בה בצורה כזו, שמעטים הסופרים הישראלים שמצליחים להשתמש בה כך.

שימו לב לשלישייה שבחרתי להציג- תנ"ך, ארץ-קרקע-שטח, עברית. עם שלישייה כזו, לא פלא שהספר מדבר על שושלת, על שורשים שנטועים עמוק באדמה, על משפחתיות דורות על גבי דורות אחורה, על קשר למקום ולהיסטוריה שלו. זהו ספר מקומי, ארצי, "שלנו" במובן הזה. יהיה נכון לקרוא אותו תחת צלו של עץ חרוב, או כשרגליך משתכשכות במעיין של סוף-מסלול.

מלבד זאת, אגיד שהספר מפליא בצורה שבה בנויה העלילה. כבר בשלב מוקדם אנחנו מכירים את כל הדמויות, מבינים שהיו פה כך וכך רציחות, ועליהן נעשו כך וכך מקרי נקם. יש סדר כרונולגי ברור ומובנה, אבל אנחנו לא יודעים זאת. מאיר שלו כאילו כתב לעצמו על פתקים את הסדר העלילתי, ואז הכניס את כל הפתקים אל תוך כובע, ערבב, שלף בסדר אקראי וזהו גם סדר העלילה בספר. אנחנו חושפים את הספר רובד אחרי רובד, מהסוף אל ההתחלה ושוב לאמצע וחזרה לסוף, ומשלימים אותו לעצמנו בראש, לאט-לאט, כמו פאזל. אנחנו הופכים לקוראים אקטיביים, ולא רק במובן של התרגשות והזדהות עם הדמויות או עם תיאורי מעשיהן, אלא במובן הכי פשוט- אקטיביות בבניית העלילה אצלנו בראש. זו יכולת של כותב מעולה.

קראתי את "יונה ונער" לפני שנים ואני זוכר את התרשמותי העמוקה ממנו ומהעברית שהוא מציג, אך אני מרגיש ש"שתיים דובים" גובר עליו בכמה וכמה רמות, כמו שהוא גובר בדרך על הרבה ספרים ישראלים שיצאו לאחרונה.
זהו ספר שצריך להודות על עצם קיומו, כי מהקריאה ממנו אנחנו יוצאים ברווח גדול. נפלא, נפלא, נפלא. לא מצליח לדמיין את עצמי ממשיך כרגע לספר אחר... כנראה אקח יום התאוששות.
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מחשבות (לפני 4 שנים ו-8 חודשים)
ספר יוצא מן הכלל. סוג של מופת.



6 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ