ביקורת ספרותית על מחפשים את נוף מאת זואי פרריס
ספר מעולה

---

Wow איזה ספר מקסים... בשליש האחרון של הספר לא הצלחתי להתנתק ממנו ואכן כך, לא הנחתי אותו מידיי, גם שמחוגי השעון חצו את חצות.

הספר הזה הוא פנינה בלב המדבר... דמיינו לכם ציור: מדבר, חול וחול, רוחות קדים, שמש יוקדת וגרגירי אבקת חול, מונפים ודואים עם כל משב רוח... זו התמונה בכללותה.

אבל, בתמונה הזו יש גם אנשים, מערכות יחסים, אהבה, קנאה, הערכה, כבוד הדדי, מנהגים ומסורת...

מספר ימים לפני הנישואין נעלמת נוף א-שראווי. נוף מתוארת כנערה צעירה עם עיניים שחורות וחיוך יפהפה, שעמדה להינשא בגיל 16לקאזי.
נוף יצאה בבוקרו של יום מביתה ולא שבה אליו.

כשהחשש והחרדה לגורלה של נוף, החלו לכרסם אצל בני המשפחה, ובמיוחד אצל עותמאן (אחיה המאומץ של נוף), הוא פונה לנאיר א-שרקי, ומבקש את עזרתו באיתורה של נוף.

נאיר א-שרקי, בדואי מוכר וידוע בקרב תושבי המדבר וכונה "מדריך המדבר". המידע היחידי שנימסר לידיו של נאיר-צילום של נוף, שצולם לפני ארבעה שבועות, ממסיבת יום ההולדת של אחותה בת החמש.

ציטוט עמוד 7: "למה? הוא שאל את עצמו. נוף הייתה רק בת שש-עשרה. כל החיים עוד היו לפניה. ולאן היא הלכה?"

החיפושים מגלים את גופתה של נוף, והפתולוג סוגר את התיק עם קביעה חד-משמעית שנוף מתה בטביעה בשיטפון. אבל...לנו יש כאן סיפור...ולא סתם סיפור... זהו סיפור על חברה דיקטטורית, אסלאמית מלטנטית.

ציטוט עמוד 19: "אם היא טבעה," אמר נאיר, "אז איך אתה מסביר את הפצע בראשה?" כשנאיר שואל את העלמה קטיה חיג'אזי בחדר המתים, האם נוף הייתה בתולה? שתיקה עמדה בחדר...

ההסברים שקיבל נאיר מהפתולוג והעלמה קטיה הטרידו את מנוחתו... ציטוט עמוד 25: "בכל מקרה, בדבר אחד היא צדקה. פצעי מאבק, חבטה בראש, טביעה, היעדרו של הגמל. זה נשמע משונה. הגמל הנעדר הוא שהטריד אותו במיוחד, כי אם יש משהו שידע בוודאות, הרי זה שאף אחד לא מאבד גמל במדבר".

נאיר הלך לבקר את המשפחה באבלם, ופגש את האם של נוף–נוסרה. היא הייתה עיוורת, שלא היססה להופיע בציבור, בפנים גלויות, למרות המראה הלא מלבב. נוסרה התעוורה לאחר לידת בנה הראשון, וסירבה להרכיב משקפי שמש.

ציטוט עמוד 31: "כשסיימה את התפילה, היא קראה עוד קריאה אחת אחרונה קולה עלה אל התקרה כמו רוח פראית: תוצאות מושגות בהתאם לכוונות. כל אדם מקבל רק את מה שהתכוון אליו. לא ברור מדוע השמיעה את האמירה הזאת: נוסרה ודאי לא הייתה רוצה לשלוח את בתה אל שערי גן העדן בליווי מחשבה כה צינית. כנראה המשפט נועד לאוזניו של מישהו אחר..." ...נאיר ניסה להבין את כוונתה...

נאיר הגיע אל הקבר הטרי והבחין במשהו משונה... ציטוט עמוד 32: "... החול עדיין לא הסתיר את תנוחתה של הגופה. היא הייתה עטופה כליל בקפטאן, אבל כיפוף קל של הברך העיד לאיזה כיוון היא פונה. הוא השליך את החול מגב כף ידו אל הקבר ושלף מכיסו את המצפן שלו. הצצה מהירה אישרה לו שלא טעה: גבה של נוף היה מופנה אל מכה. לא רגליה, אלא גבה. הוא מילמל ברכה ופנה מהקבר. המראה הטריד אותו. אם מה שהוא חושד בו נכון, למה לא אמרה לו זאת העלמה חיג'אזי?"
משפחה קוברת את בתה כשגבה מופנה אל מכה רק כשהיא נושאת תינוק ברחמה, תינוק שפניו בקבר חייבים להיות מופנים אל המסגר הקדוש."

נוף גדלה במשפחה עשירה, מכובדת וידועה בג'דה. נסיכה בתוך ארמון מלוטש, עם משרתים צמודים, מכוניות, גמלים, סירות , אופנועים ועוד. אבו תחסין א- שראווי-אב המשפחה, בדואי נדבן, שהאמין שאין דבר חומרי שצריך להחזיק בו, כל עוד לא ניתן לשאת אותו, וכך גם חינך את ילדיו. ציטוט עמוד 34: "כשאתה מת, אתה לא יכול לקחת את זה איתך, הוא היה אומר: זכרו זאת! אין מטען במסע האחרון".

חיבור כל הממצאים גרמו לנאיר, מדריך המדבר הבדואי-פלסטיני, האאוטסיידר, השמרן, האדוק, שסגד לכל חוקי האסלאם, והחבר של משפחת שראווי, לחשוד שנוף נחטפה ונרצחה...

מכאן העלילה נכנסת לשלבי החקירה, הגילויים, המסקנות, מציאת הרוצח/חוטף של נוף ומי האב של העובר שנוף נשאה ברחמה.

הסופרת מעבירה לקורא בצורה מרתקת, מידע והצצה לתרבות האסלאמית וחוקיה בערב הסעודית, ומתמקדת בעיקר בחיי הנשים. הנשים בערב הסעודית כלואות בתוך כלוב. הן יוצאות מהבית, אך ורק עם מלווה, מכוסות מכף רגל עד ראש עם בורקה. אסור להן לשוחח עם גברים, ו/או ליצור מגע גופני.

בערב הסעודית שולטים האסלאם המיליטנטי קיצוני, וחברה גברית שוביניסטית. האישה היא כלי ליצור ילדים, השוהה רוב הזמן בדלת אמותיה, מאחורי הבורקה, וגם לאחר נישואיה, היא תצטרך לחלוק את מיטתה עם עוד 3 נשים. (החוק מתיר למוסלמי להינשא עד ל-4 נשים). לנשים אסור ללמוד, לעבוד מחוץ לבית, לבחור את החצי השני שיזדקן איתן, והן יושבות על השלב האחרון של הסולם.

ערב הסעודית, היא מדינה עם חוקים שמחמירה במיוחד בנושאים שבינו לבינה. העונש על קיום יחסי מין מחוץ לנישואין, ו/או הימצאותה של אישה רווקה במחיצת גבר הוא מאסר. הנאשם נשפט ללא עורך דין, ובמקרים רבים עורפים את הראשים של הזוג.

מה שקסם לי בספר הנוכחי הוא השילוב של "ההוואי" , ההצצה לחברה האסלאמית, והתיבול בעלילת מתח מרתקת.

אהבתי את נאיר, וצורת מחשבתו כבלש וחוקר. סוג של "קולומבוס בדואי מצוי". מאידך אהבתי את העלמה קטיה- החוקרת מהמכון הפתולוגי, שידעה לתמרן בין הטיפות. להלן ציטוט מעמוד 143 איך הרגישה קטיה: "היא רצתה להסביר לו כמה נורא יהיה מבחינתה ללכת לספינתו של נאיר-היא תמיד הרגישה מושפלת כשגברים התעלמו ממנה, כשלא הסכימו לפגוש את מבטה, כשהתייחסו אליה כמו אל זונה רק שמפני שפצתה את פיה..." קטיה הייתה נבדלת מרוב הנשים בנות גילה. דעתנית, רוקה מבוגרת, בגיל 28, התגוררה עם אביה, פרנסה את שניהם, עבדה במכון הפתולוגי, למדה באוניברסיטה. קטיה לא השלימה עם הכפייה הדתית, והמנהגים שמנעו ממנה את החופש לחיות כרצונה. שאפו עליה!

מלבד פתיחת הצוהר לתרבות האסלאמית, לב ליבו של הסיפור סובב סביב היעלמותה של נוף. השאלות המרכזיות שמחזיקות את העלילה : "האם מדובר ברצח על כבוד המשפחה, או חטיפה על רקע כבוד המשפחה". אם כך, אזי
מי רצח? מי חטף? למה? מי האבא של העובר?

אהבתי את השזירה בין התרבות האסלאמית לבין המסתורין שאוחזת העלילה. ספר שואב, מרתק, מקסים, מעניין וכיוון שכך, הקריאה בו קולחת ולא ניתן להניחו.
ממליצה בחום
לי יניני

נ"ב: כקוראת ישראלית שחיה, אוהבת ונושמת את הארץ הזו, הסתייגתי מהתוספות של הסופרת בקשר ליחס הישראלים לפלסטינים. לא ראיתי מקום להרחיב בנושא זה בסקירתי. לכל הסקרנים: תקראו את הספר ותבינו למה הסתייגתי.

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על מחפשים את נוף