ביקורת ספרותית על תעשיית השקרים - מדיה, אקדמיה והסכסוך הישראלי-ערבי מאת בן-דרור ימיני
ספר טוב

---

כשהייתי ילד שיחקתי על חוף הים, והשתובבתי בגלים המתנפצים לחוף. ראיתי גלים חזקים יותר ופחות, זרמי ים סוחפים שאינם גלויים לעין, וכמובן טעם המלח על שפתי והשיזוף שחזרתי איתו הביתה.
לימים גיליתי כי הים עמוק, ומעבר למישברים יש אזור של גלי עומק כיפיים לשחייה.
כשלמדתי על הימים והאוקיאנוסים באוניברסיטה, התברר כי נגעתי בקצה בדל זנבו של הבנת הנושא.
כל ים , או אגם מכיל שכבות מים המסתחררות בתוכם, עם קשרים ומימשק לשכבה שמעליהם ומתחתם, משפיעות ומושפעות מן האקלים.
מבוא זה בא להעיד על גודל הציפיות שלי מקריאת ספר חשוב זה של בן דרור ימיני.
שם הספר "תעשיית השקרים", מצביע על מנגנון שבו האמת אינה הנושא העיקרי, אלא הכפשה שיטתית, כמעט פבלובית של מדינת ישראל כמדינה לא מוסרית, מדכאת מיעוטים, אפרטהייד ודיכוי של הפלסטינים, רוצחת חפים מפשע, ללא סיבה ועוד כהנה וכהנה.
בן דרור ימיני , לוקח כל טענה כזאת, בודק אותה, ומנסה להפריך את ההגזמה שבטיעון.
השיטות שבהם הוא משתמש הן:
א. ניתוח היסטורי של המושג, כמו טרנספר, רצח עם וכו.
ב. מבט סינאופטי על מה שקרה בהיסטוריה, במדינות שונות.
ג. והכי חשוב מבט סינאופטי על אותן התופעות כיום.
החלק השני של הספר, מתייחס ל "סוכני ההפצה" של התעמולה הזאת. ובעיקר על השימוש הנרחב שלהם באי דיוקים, שטחיות, עד כזבים ועלילות.
ואולי , למרות שאני מסכים עם הכותב, כאן טמונה הבעיה שבספר.
כשהגעתי למחצית הספר, הרגשתי כי אני במגננה.
הטענה העיקרית כי אנחנו פחות גרועים מהרוצחים בדרפור, מעמידה אותי ואת מדינת ישראל בקטגוריה לא טובה. איך אמר ברנרד שו למרלין מונרו בבדיחה המפורסמת: "מי שאת, סיכמנו בשאלה הקודמת , עכשיו אנחנו דנים במחיר".
איני מרגיש זהות ביני לבין הרוצח מסוריה( האב והבן), או דע"ש , אפילו מעצמות המערב באפגניסטן, קוסובו, או להבדיל ,כל רוצח המוני אחר.
איני יודע אם הטיעון שהביא נשיא בית המשפט העליון ,השופט אהרן ברק, כי הרג אזרחים במלחמה, הוא ענין של מדתיות תופס כאן או בכלל נראה לי.
אני תובע ומרגיש שהדבר נעשה, כי, הצבא ורשויות החוק יעשו כל מה שצריך כדי למנוע, הרג סתמי שלא לצורך ועוולות אחרות בהתאם לנסיבות.
במידה ומעשים כאלו קרו או קורים , יש לנקוט בכל האמצעים להעניש את המבצעים ולמנוע את הישנותם.
מבחינה זאת מצאו חן בעיני, השיר של אלתרמן שהודפס בעיתון "דבר" על גינוי של ביזה של חיילים ישראלים במלחמת השיחרור ובמיוחד ההחלטה של בן גוריון להפיץ שיר זה לכל חייל בצה"ל.
אין לי צורך להתנצל, ואיני מרגיש כי צה"ל הוא צבא קלגסים.
קשה לי במיוחד ה"החיאה" של ימיני , של "טבח דיר יאסין", וההתנצלות בצידה כי זה ארוע על ידי פורשים.
סדר הכתיבה מפריע קצת, השליש הראשון של הספר הוא מה שאני קורא "התנצלות" מול התעמולה השקרית. לאחר מכן מופיעה התעמולה וסוכניה.
וכאן אחזור למשל הים שבראש כתיבתי.
בן דרור ימיני הוא עיתונאי, כתיבתו היא עיתונאית. לכן, חשובה לו בהרבה מקרים האנקדוטה, מאשר הסבר של התהליך שגרם לארוע כזה או אחר.
בתום הקריאה לא הוכח לי אם יש "תעשיית שקרים", שבה כמו בים , מופיעות אנקדוטות ( גלים) ליד החוף, שהם כתוצאה מתהליכים מקריים, כמו פרפרזה על השיר של אמיר גלבוע" פתאום קם אדם בבוקר ומחליט למחות על הפשעים של מדינת ישראל", או שיש כאן מנגנון משומן , מוכוון, שיטתי ( ריבוד השכבות בימים ואוקינוסים).
אני מניח כי החלק השני נכון. ואם כך, מהו עומקו, וכיצד הוא עובד בדיוק.
אין תשובה לשאלה הכי בסיסית, שהיא מוצגת בספר, למה מדינות העולם מתעסקות דווקא עם ישראל ב"מידיות לא פרופורציונית",ולא בבעיות אקוטיות אחרות. יש לכך רמז שבסיסו היא אנטישמיות סמויה.
מדוע אותם גופים ומדינות מבקרים אותנו בצורה מחמירה, לעתים יותר מאשר את עצמן?
כאן אני מסכים עם ימיני כי ביסוד הטענה שבה , אם אנו נתבעים לסטנדרטים מחמירים יותר מהאחרים, יש גזענות , כי האחרים לא מסוגלים להגיע לרמה מוסרית גבוהה ויש להבינם.
ולבסוף זרם מעמקים אחד, שמידותיו הובלטו במבצע "צוק איתן" . כוונתי לעיתון "הארץ", לא הובהר בספר.
הבעיה היא : מהו התהליך האמיתי שהביא עיתון זה לעמדותיו הנוכחיות?
כספים שמוזרמים אליו על ידי בעלי ענין?, הקצנה כאמצעי התגוננות של קבוצה שמרגישה ש"המדינה אבדה לה"? ואולי דברים אחרים?
הספר כתוב בצורה רהוטה. קריא וברור.
אולי הוא זעקה, להתעורר ולדון בנושא לעומק.
מומלץ לקריאה למרות השאלות ששנשאלו בביקורת זאת.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על תעשיית השקרים - מדיה, אקדמיה והסכסוך הישראלי-ערבי