אומברטו אקו הוא סופר טוב, בעל עט קלה, יכולת כתיבה מרשימה וסגנון מנצח. אבל הספר הזה הוא משהו מיוחד. זהו ספר מאד אישי ואינטימי. הוא מכניס את הקורא לתוך עולמו הפרטי מאד, להיסטוריה המאד אישית שלו. היו רגעים שהייתי אפילו נבוך - הייתה לי אותה תחושה של מי שנכנס לחדר שינה של מישהו אחר ובטעות צפה במחזות שלא היה צריך לחזות. קשה גם להתחבר לעולמו הקוגנטיבי של אקו, בוודאי למי שלא גדל באיטליה ובדיוק באותה התקופה. אבל הרגדשות העולים מהסיפור חזקים וברורים.
ספר לא קל גם בגלל התוכן וגם בגלל ההקשרים שלו. ועם זאת - שווה קריאה.

איך אפשר לבקר כזה ספר, ספר המכיל עולם שלם?
קל להיאחז בעלילה.

מסופר על אדם בגיל הקרוב לשישים, כאשר ההווה הסיפורי הוא בשנת 1991. גיבור הספר עוסק במסחר של ספרים עתיקים. הסיפור מתחיל בזה שהוא מתעורר לאחר תאונה, כאשר הזיכרון האישי שלו נמחק. כלומר הוא זוכר כל דבר, ובצורה מדויקת כפי שהייתה טרם התאונה, כולל ספרים שקרא, ואיך לנהוג ברכב. הדבר היחידי שאין הוא זוכר הינו את האישי: אין הוא זוכר את תולדות חייו שלו עצמו, לא את ילדותו ולא את קרובי משפתו הקרובים ביותר*.

בכדי להיזכר, ובעצת אשתו, הוא יוצא לביתו – בית משפחתו - אשר בכפר, שם מאוחסנים זה עשרות שנים בחדרים סגורים שאיש לא ביקר זה מכבר ספרים, תקליטים וחוברות קומיקס שליוו את ילדותו.

כאן הספר הופך לספר בלשי, בו הגיבור מחפש את עצמו בעודו נתון בערפל.

בעת חיפושיו הוא מוצא בעצם דור שלם של ילדים שגדל בצל מלחמת העולם השנייה. יחד עמו אנו מבינים את האלימות שכאילו נטבעת בנו כבר בילדות, הטאקטיקות התעמולתיות של השלטון הפשיסטי, את הדרכים בהן הוא טשטש את כישלונותיו ועוד. וכל זה בלווית איורים מרהיבים של בעיקר חוברות קומיקס של הזמן.

החלק הזה עוסק כמובן באיטליה והוא כמעט דידקטי (לא בהטפות המוסר – להיפך, אלו ברורות מתוך השורות ולא בצורה ישירה, אלא בתיאור עצמו שמציג חוברת, שיר או אירוע בזה-אחר-זה) ולא יתאים לכל קורא אז הנה אני מזהיר מראש. אותי זה עניין, ולא יכולתי שלא להיזכר בחוברות ילדותי, ולמרות שבארץ זה לא היה תחום מפותח, אני עדיין זוכר את "טרזן" ופופאי, וכן בצעצועים שהיו לי. איכשהו אומברטו בסיפורו שלו השונה מאוד סיפר את סיפורי. אמנם לא חייתי שנים בצל המלחמה, אך אני זוכר היטב את מלחמת יום הכיפורים.

במהלך השתרגות הסיפור אנו לומדים על הפחדים של ילדי המלחמה, ובעיקר על התשוקות שלהם, וכל זאת מתוך ערפל השנים ואי-המושגות המטפיזית שלהן.

ההמשך, שהוא החלק האחרון, בא כפתרון לחידה הבלשית, אבל האם זהו הפתרון?

זהו ספר אדיר, נוסטלגי, שיר הלל לאדם על חסרונותיו: הוא מספר על התרבות האנושית כולה, על חסרונותיו ויתרונותיו, על הסתירות הפנימיות שבו, הוא חוקר את נבכי הזיכרון האנושי, ובעיקר את מושאי התשוקה שלו. מרגש עד דמעות.

את הספר שאלתי מהספרייה, אך למרות שאינו זול בוודאות ארכוש אותו.



*יש תיאורים מפורטים בספר על סוגי הזיכרון, אינני מביא אותם כדי שלא ישמשו אבן נגף בתיאור הספר.

ברנש מתעורר בחדר בית-חולים ולא זוכר את קורותיו. מתברר שהוא מבוגר למדי, נשוי עם שתי בנות ושלושה נכדים, איטלקי וסוחר ספרים משומשים. במסעו לשחזור הזיכרון הוא מוביל את הקורא לאיטליה של ימי מלחמת העולם השניה והתרבות מסביב. הספרים, השירים ושאר הדברים שהנער שהיה, חווה.
אפשר להגיד שהקריאה בספר היא כמו טעימת יין טוב -- הקורא מרגיש אפוף בטעמים שונים הצובטים את הלשון, או כך אני מדמיין שיין טוב נותן את ההרגשה הזו...