ביקורת ספרותית על הארי פוטר ואבן החכמים - הארי פוטר #1 מאת ג'יי. קיי. רולינג
ספר מעולה

---

שתי ערימות.
תנסו לדמיין שתי ערימות של ספרים עבים, מונחים על שולחן פלסטיק לבן.
ערימה אחת, היא של שבעת כרכי הארי פוטר, בסדר כרונולוגי. הספר הראשון בתחתית הערימה, והאחרון, במעלה הערימה.
ערימה שנייה היא של ספרי לימוד חדשים, מבריקים בעטיפתם השקופה. עשרה ספרי לימוד וחוברות, שישמשו את הילדה הקטנה שיושבת על ספסל עץ בחצר של סבתא, מביטה בשתי הערימות.
הילדה לובשת מכנסיים כחולים וקצרים, ממוללת את החוטים של התחרה המעצבנת שבסופם, מביטה, מהופנטת, בשתי הערימות.
ידיה הקצרות נשלחות לספר הראשון בסדרת הארי פוטר.
מיותר לציין, כי הילדה הזו- זו אני.
קראתי את הספר בתחילת החופש הגדול, כמה ימים אחרי שנפרדתי לשלום מהגן, מהילדים הנודניקים וזבי-האף, מהנדנדות התפוסות-תמיד, ומהגננת, שחבקה אותי בחוזקה והזכירה לי, שידע הוא כוח.
סבתא עמדה במטבח ובישלה משהו, שרה לעצמה שירים ישנים בלדינו. את הריח, אני זוכרות בבירור, ממש כשם אני זוכרת כל פרט ופרט ברגע הצלול הזה- לפני שספרי הפנטזיה והמדע בדיוני סחפו אותי.
"סבתא, מה זה 'אבן החכמים'?" שאלתי את סבתא. היא הביטה בי, דרך החלון, מפסיקה לזמזם את השיר הישן בלדינו.
"אבן החכמים היא מושג באלכימיה."
הכרתי מספיק טוב את סבתא, וידעתי שהיא לא תשיב לי בפירוט רב יותר.
***
לקחתי את הספר לקייטנה, ושיננתי לעצמי כל הזמן- "ידע הוא כוח, ידע הוא כוח, ידע הוא כוח, ידע הוא כוח," לאחר קריאותיהם המשפילות של הילדים האחרים.
כתבתי כבר, בביקורת אחרת, שילדים הם עם אכזר.
המדריכה, שלא הייתה צעירה-משועממת-ולא-נחמדה, כמו רוב המדריכות, צעקה משהו על הילדים. אני לא הקשבתי. לא יכלתי להקשיב למשהו אחר, לא יכלתי להתייחס למשהו אחר, חוץ מלספר הנהדר שקראתי.
אני לא אשכח את אדון וגברת דרסלי, שהפלו לרעה את הארי מול בנם, דאדלי, ולא את הילד הממושקף, עטור הצלקת, שחלומותיו משובצים הבזק ירוק שהרג את הוריו.
גם לא את רון, הג'ינג'י, כמוני, שאהב לאכול,(לא כמוני) שהדבר היחיד שבו הצטיין היה שחמט קוסמים.
אני גם לא אשכח את הרמיוני- שהייתה כל כך דומה לי- כמעט זהה לי, אולי מלבד הגיל והמראה.
גם לא אשכח את פרד וג'ורג', שרציתי להידמות להם- ולהצליח, גם, לבצע תעלולים בקלות שכזו.
לא אשכח את אלבוס דמבלדור, שבדמיוני זקנו הארוך הגיח מבעד לחגורת עור כחולה- והכל בגלל התיאור בתחילת הספר, ולא את נסיוני להפוך לחתולה- כמו פרופסור מקגונגל.
הספר התמים ביותר בסדרה- והאהוב עליי ביותר, כי הוא זה שפתח את הדלת לעולם הפנטזיה והמדע הבדיוני.

» ביקורות נוספות של סקיי
» ביקורות נוספות על הארי פוטר ואבן החכמים - הארי פוטר #1