ביקורת ספרותית על משהו ממני נשאר מאת טליה גולדמן-כלב
ספר טוב

---

"חיה כאילו חיית חייך בפעם השנייה וכאילו קלקלת מעשיך בפעם הראשונה" (ויקטור פראנקל)
הועתק מהעמוד הפותח של הספר
סקירה:
הסיפור הזה הוא התינוק/ת של טליה גולדמן-כלב. יצירה מיוחדת וייחודית המורכבת מתשעה פרקים - כתשעה ירחי לידה.
המבנה של הסיפור בהחלט חדשני, כפי שנכתב על גבי הכריכה האחורית, למרות שכבר נתקלתי בלא מעט ספרים עם תבנית דומה.
כל הסיפור כתוב בעברית פשוטה ורהוטה. אין פה תיאורים ספרותיים יצירתיים, אך יש מטאפורות והקבלה.
טליה גולדמן-כלב מעמידה דברים האחד מול השני, העבר מול ההווה וזה יפה, מקסים וערוך באופן חדשני ומעניין!
מי זו נועה?
נועה בחורה רווקה שכבר עברה את גיל 30. מגדלת את ארתור הכלב המאומץ, כלב דני, ענק וגמלוני. היא קוראת לו כלב מפתח בלי מפתח. רוב היום ארתור בילה מחוץ לבית, והמתין לילדים במרכז המושב לכשיסיימו את יום הלימודים בבית הספר. אגב, אני רואה כאן הקבלה נהדרת, בין ארתור המאמץ לנועה, זה היה רמז- אם תקראו את הספר תבינו.
נועה כמהה להיות אימא והיא מצליחה להרות מתרומת זרע. עובדת בחנות ספרים במשמרות ולה בוסית בשם חגית.
חגית מייצגת את כל מה שלנועה לא. היא גם זו שמכניסה בנועה רוח חיים, מדרבנת אותה ואפילו מבקשת ממנה כנסי להיריון למה את ממתינה? את עלולה לאחר את הרכבת... ועוד...
במהלך ההיריון היא מכירה ילדה קטנה – פליטה סודנית, שאביה מועסק במסעדה הסמוכה לחנות הספרים. לילדה – זואי אין אימא. האם נהרגה במהלך מהומות שהתחוללו בסודאן. האב לא בדיוק מטפל בה והוא נעלם מעת לעת, מחפש לעצמו פרנסה וגם רישיון העסקה חוקי. זואי – הקטנטונת נעה בין בית התמחוי לביתה של נועה. (שימו לב לשמות נועה – נעה.. אותן אותיות – ואני רק יכולה לנחש שהסופרת לא לחינם בחרה בשם נועה).
נועה דואגת לזואי. היא אוספת אותה לביתה, מקלחת אותה, מנקה אותה מכינים שרבצו על ראשה, מאכילה אותה, דואגת לה לביגוד ורושמת אותה לבית הספר.
במקביל נועה מקיימת קשר עם ולד שעלה לארץ מרוסיה, והוא מעריץ נלהב של הפילוסוף הגרמני - שופנהאואר.
לא לחינם הסופרת בחרה דווקא בפילוסוף שופנהאואר, שהתפרסם בזכות כך שעולמנו מונע מאי שביעות רצון תמידית וחתירה מתמדת לסיפוק. (מתוך ד"ר גוגל הגאון).
אגב, אם שואלים אותי בנושא- אני מסכימה עם שופנהאואר, אחרת לדעתי לא היינו מתקדמים בשום תחום. ככל שאני מהרהרת בתורתו של הפילוסוף שופנהאואר, אני משתכנעת שללא התכונה של "אי שביעות רצון תמידית", לא היינו מגיעים לאן שהגענו היום, בכל התחומים ובקשת רחבה של מגוון נושאים.
בעזרת שלוש דמויות מרכזיות: נועה, וולד וזואי טליה גולדמן-כלב אורגת שטיח של מידע. היא נוגעת במגוון תחומים: הפליטים, החיים בקיבוץ של אז, התור הארוך לשיחת טלפון מהטלפון הציבורי של הקיבוץ, השואה, האדם הבודד ובאיזה שהיא פינה נסתרת גם על הפחד מהחדשנות... מה שאולי סותר קמעה את תורתו של שופנהאואר.
המשותף לכל הדמויות– כולן פליטים של החיים.
נועה – פליטה שלנו כאן ועכשיו.
וולד – פליט, עלה מרוסיה והוא מטופל בסבתא לובה.
זואי-ילדה יתומה מאם, פליטה סודאנית שגדלה לצידו של אביה.
על רקע כל שלושת הדמויות הללו, שכל אחד מהם בא מעולם אחר ושונה, הסופרת מצליחה לשזור גם קטעי זיכרונות משפחתיים, כפאזל... אגב, גם סבתא לובה אהבה בשנותיה אחרונות לעשות פאזלים- מעניין לא?
אהבתי את ולד, הוא סידר לנועה מידי פעם את השקפת החיים... ציטוט עמוד 49: "זה בסדר, אמר ולד, נבוך אף הוא מכניסתו המחודשת אל ביתה, "כל החיים אנחנו מסדרים בלגן, נלחמים ללא סיכוי כנגד מפל הריכוזים, ממש כמו ברמת התא רק במאקרו".
כל פרק מתחיל מפיה של העוברית ציטוט עמוד 21: "היא רוצה בי, אני יודעת ברמת הרוח היא רוצה בי, ברמת הגוף היא מקיאה, לא מכילה את קיומי בתוכה, אמא שלי. בחילה, סחרחורת, ספק, היא פוחדת. זהו שלב, אני יודעת, הוא יעבור אנחנו נשרוד אותו, שתינו". כשקוראים את הקטעים הללו בפעם השנייה, ולאחר סיום הקריאה של כל הספר – בעיני הקורא הם יקבלו משמעות שונה. אלה משפטים צובטים, מנערים ומנגד הם עושים סוג של "פוליש" למוח... וזה מעניין ומרתק כאחד.
בחודש השביעי להריונה של נועה, שהוא גם הפרק השביעי בספר שוב העוברית מדברת... ציטוט עמוד 95: "אני כבר גדולה. אני יודעת שאמי אינה יחידה בעולם, יש קולות נוספים סביבה בשעות הערות שלה, רובם זרים, חולפים, חלקם מוכרים לי. מקצתם קרובים אלי. קולותיהם של בני הבית קולה של ילדה מלווה את אמי בבית, הוא משמח אותי. וישנו קול גברי שמופיע לעת ערב ואתו משתנה נימת קולן של הבנות, מצפה יותר, רכה יותר. איני פרי הבטן שנושאת אותי בלבד, ישנם חלקים בי מן החוץ, מאבא."
היה לי לא קל עם הקטע שזואי נאלצה לעזוב את נועה...ציטוט עמוד 144: "איזה אישור? על מה את מדברת?" קטע אותה מיקי, מאבד את סבלנותו, "את לא רואה חדשות? לא שמעת את אלי ישי? היום הגיע שוטר עם צו אליי לעסק. את רוצה לסבך גם אותי וגם אותם? מחזירים את כולם לדרום סודן, זהו, נגמרה החגיגה, עד סוף השבוע לא יישאר בארץ דרום סודני אחד."
אהבתי את הסיפור עם המבנה המיוחד שלו ואת אופן החיבור בין הדמויות, העבר, ההווה ולסלט היומיומי שיש לנו כאן במדינה.
ספר מיוחד ומומלץ שכדאי לקרוא קטעים מסויימים יותר מפעם אחת.
ממליצה בחום ומקווה לראות ספרים נוספים של טליה גולדמן-כלב.
טליה, בהצלחה!
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על משהו ממני נשאר