את הבמאי הצרפתי רוהמר הכרתי במקרה דרך סרטו "קיץ". לא היו כרטיסים לסרט אחר שרציתי, אז נכנסתי אליו. מאד אהבתי את הסרט דווקא משום שנכנסתי אליו נקייה לחלוטין. להבדיל מסרטים רבים וטובים אחרים הסרט הזה נחרט בזיכרוני. בדומה אליו (וביותר מבדרך אחת) גם לאלאונורה לב הגעתי במקרה עם "בוקר ראשון בגן עדן" - ספר נפלא בעיני וגם מקומו שמור אצלי בין הטובים והאהובים.
את הספר "שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו" לקחתי בזכות אלאונורה לב. בלא מעט חששות, שכן כגודל הצפיות כן האכזבות, והציפיות כאמור גבוהות (ולהבדיל, הביקורות שקראתי על הספר עד כה הן קטלניות...).
לא קל היה להתחיל את הספר (ואולי בי האשם שלאחרונה קראתי ספרים שהיו זמינים יותר) אבל היום חלפתי ועברתי כבר את החצי ואני מתענגת. על השפה, על הדמויות, על תיאורי התקופה ועל התיאורים בכלל. הספר מתכנס, כמו פאזל של 2000 חלקים שנבנה לאט והתמונה מתחילה להתגלות. עם זאת, בספר זה, העלילה היא בהחלט לא העיקר וכפי שנאמר בעמוד 218 "הטקסטורה עושה את הטקסט, רק הטקסטורה, עלילה זה עניין פרימיטיבי..."
אז כפי שכתבתי, עוד לא סיימתי ויש לסוף ערך בפני עצמו שבשלב זה לא אוכל להעיד עליו, אבל גם דפים ופסקאות בספר זה, עומדים בפני עצמם כמו פרלינים איכותיים שאוכלים אחד אחד ומתענגים על כל מרכיביהם והשילוב ביניהם. אז אם יש לכם סבלנות, אתם לא ממהרים לשום מקום, אוהבים פרלינים ותיאורים בספרים לא מפחידים אתכם, הספר הזה (ובכלל אלאונורה לב) יכול בהחלט לגעת בכם.

אז זהו, גמרתי לקרא את הספר ו...הוא ארוך הרבה יותר מדי לטעמי.
גם אם הפרלינים איכותיים, אם אוכלים הרבה, זה כבר לא זה.

לטעמי זה לא ספר קריאה במובן הרגיל. הסיפור קופץ מנושא לנושא ובין המלל הרגיל יש קטעי עיתונות, מכתבים אישיים, תמונות וכד' שלא בהכרח קשורים באופן ישיר לסיפור ובוודאי שמוציאים מריכוז אם היה.
ניסיתי לקרוא, ניסיתי לדלג על ההפרעות הנ"ל בשביל לראות אם ניתן להתחבר לסיפור אבל לא הצלחתי למצוא אותו בכלל.

הסגנון הזה לא מתאים לכל אחד- אני ויתרתי.