כשהייתי ילד בקרית גת של שנות ה60 החבר הכי טוב שלי התגורר דלת לידי. אז עוד לא ידעתי זאת, אבל הוריו היו ניצולי שואה. שיחקנו זה בביתו של זה כמו כל צמד חברים טובים. אבל לחבר הזה היתה אמא משונה, מדי פעם היא היתה מוציאה תמונות של אנשים במסגרת ומניחה אותם בגרם המדרגות. כל מי שעבר שם זכה לשטף של מילים והסברים בשפה לא מוכרת (רק לאחר שנים הבנתי שהיתה זו הונגרית). לעיתים היא היתה מצביעה בתוכחה על אנשים וכל מי שעבר שם חש לפתע קצת אשם. על מה? אף אחד לא ידע. אמי מספרת לי כיום שהיא הבינה ממנה, מבלי לדעת מילה בהונגרית, כי אלו היו אנשים יקרים לה, כנראה בני משפחתה, שנספו בשואה. האשה הזאת חיה יום יום את השואה. מבחינתה היא הייתה נוכחת קבועה.
אני נזכר בכך עתה כאשר אני קורא את ספרו של אברהם בורג “לנצח את היטלר“. בורג מעמת אותנו (די בגבורה אני חייב לציין) עם מה שקרה לנו כאן בארץ. עם האסון הגדול שפקד אותנו. אסון הפרנויה של השואה. כמו מומיק של גרוסמן, הילד שגדל עם השואה בביתו, ורואה אותה בכל צעד ושעל של חייו, בכל פינה. זו שהופכת אותו יום יום לניצול בעצמו ובסוף מטריפה עליו את דעתו. למעשה, כולנו במדינת ישראל הפכנו למעין מומיקים. כולנו קצת נטרפה עלינו דעתנו והפכנו למעין ניצולי שואה החיים יום יום את הטראומה. כולנו רואים את השואה בכל מקום. זה קורה כאשר ליצן תורן כמו נשיא אירן אחמדינגאד, מצטייר לנו כהיטלר מודרני. זה קורה כאשר מתנחלים מדביקים טלאי צהוב או כתום על דש בגדם וקוראים לחיילים היהודים הבאים לפנותם מצו של ממשלה ישראלית יהודית השולטת על מדינה יהודית ריבונית “נאצים” או “גסטאפו”. כל מי שחושב אחרת מאתנו הוא נאצי וכל מי שלא אוהב אותנו נדמה לנו כאחד שרוצה לדחוק אותנו למשרפות אושוויץ.
עם היסטוריה או זיכרון יכולים לעשות שני דברים: להתייחס אליהם כמו דלק טוב שניתן למלא במיכל הדלק ושמאפשר לצאת לדרך חדשה או להעמיס אותם על הגב כמו תרמיל כבד אשר מעיק על נושאו ולעיתים אף ממעיד אותו. הפרנויה הזאת מכבידה עלינו מאד והופכת אותנו לנוירוטים ופסיכואידים. אנחנו מפסיקים לנסוע קדימה באוטוסטראדה של החיים העולמיים ומתקפלים חזרה לתוך סימטאות הגטו של הזיכרון היהודי הכואב.
אני בן דור אחר. נולדתי בשנות ה60 ובזמני לא היה קיים מוסד הנסיעות לאושוויץ. אני זוכר טקסים צנועים ואזכור שנתי שלא חרג מעבר לציון האירוע הטראומטי. גם בשיח הציבורי לא עלה נושא השואה לעיתים מזומנות. אבל משהו קרה מאז. בחרנו לחטט בפצעים ישנים מתוך איזה שהיא הנאה מזוכיסטית שבסבל. אינני רוצה להצביע על אשמים כפי שבורג עושה. ייתכן והוא צודק והמתנחלים אשמים בכך, ייתכן שכיבוש השטחים ב67 ושלטון הכיבוש על הפלשתינאים סייע לכך. יכול להיות. אבל קשה לי להאמין שהתשובה כל כך פשוטה.
ספרו של א. בורג “לנצח את היטלר” מנתח, כפי שהוא אכן אומר, באזמל חד את הפרנויה הלאומית ואת פסיכוזת השואה שגורמת לנו להסתחרר סביב עצמנו במעין מחול אינסופי והרסני של אשמה, שנאה, תסכול ופחד. ראוי שכל ישראלי, ובעצם כל אדם יקרא ספר חשוב זה אם רצונו להבין את הישראליות המודרנית.

ספר טוב ומעניין של כותב הזוי המציג עמדות מנותקות מהמציאות ומהחיים.
חשוב לקרוא, להכיר, לדעת, ולהיזהר.

אברהם בורג, פוסט ציוני, פוסט דתי ופוסט יהודי, מנסה להמציא לו עם ודת משלו, מגדיר מחדש את היהודי, רואה את עצמו כאיש העולם (אוניברסליסט) ומתנתק מכל סממן קבוצתי מתבדל, גם אם הוא סממן מובהק של העם היהודי מזה דורות.
קשקוש של תזה ועיוות של עובדות ומציאות.
אברהם בורג נותן דרור לדעותיו אם אפשר להשתמש גם בשואה לשם כך, אז למה לא.
התזה המובילה בספר היא שמדינת ישראל חיה יום יום ושעה שעה את השואה, כל הזמן השואה נוכחת פה ומשפיעה על הכל (ולכן כמובן אנו מחזיקים צבא חזק, לא סומכים על העולם שבאמת אוהב אותנו ותומך בנו שיעשה עבורנו את העבודה, ועוד ועוד)
מסיבה זו טוען בורג שבעצם היטלר ניצח (וכך הוא מעיד שקרא לטיוטת הספר במשך זמן ארוך), כדי לנצח את היטלר (שם הספר שפורסם בסופו של דבר) אנו חייבים להתנתק מהשואה, (וגם מהיהדות כפי שהוגדרה מאז ומעולם) ולהפוך לאוניברסליים, לסמוך על העולם שיציל אותנו מהגרעין האיראני (שהרי כיום העולם איתנו, אוהב אותנו ובכלל בעדנו), להפסיק את הכיבוש והעינוי של עם אחר (לדברי בורג מדינת ישראל ובפרט מדיניותה ביו"ש דומה לגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה והדרך מובילה באופן ברור למדינת ישראל "נאצית" כמו שקרה לגרמניה אז).

די ברור שאם הייתה לבורג אפשרות בחירה בין 'ארץ ציון וירושלים' לבין 'תכנית אוגנדה' (או מדגסקר) הוא היה בוחר לא להיות פה ולא לפגוע בעם אחר היושב כבר על חלקת הארץ פה.


במחשבה שנייה, למה אפשר כבר לצפות ממי שחושב עצמו לקוף ומשתוקק להיות בת יענה. {כל מי שלא מבין את ההערה הזו - מוזמן לקרוא את פרק המבוא בספר והכל יובן לו}

אני עשיתי שמיניות באוויר בשביל להשיג את הספר הזה בלי לקנות אותו. לא רציתי שבשום מקום אברהם בורג יקבל תמלוגים או יחשוב שהספר הזה מצליח בגלל שאנשים קונים אותו.
אחרי שכל זה נאמר- הספר טוב!

כל פעם שאני קורא פרק זה עושה לי עור ברווז לשמוע את מה שהפוסט-ציוני הזה צועק מתוך הדפים אבל הטענה שלו בהחלט מעניינת, ורק בגלל זה לספר יש זכות קיום. ועוד איך יש לו זכות.

בשיחותיו על "התלות הציונית בתודעת השואה" מחלק בורג את הספר- לא בצורה הכי מסודרת- בין סיפורים אישיים על אבא שלו לבין מסקנות ותובנות אישיות שלו מן הסיפורים האלו על מהות החיים בישראל.היופי הוא שהסיפורים שלו על אביו נכתבים עם כל כך הרבה רגש ובצורה כל כך יפה שאי אפשר לא לאהוב את הספר. מה עוד שבכך שבורג מביא את המציאות שגרמה לו להגיע למסקנותיו הוא גם נותן זמן לקורא לגבש דיעה משל עצמו. להסכים או לא להסכים אחר כך, זה כבר שיקול עצמי שלך.

במילותיהם של האחים כהן
לקרוא ולשרוף

החלק המשפחתי ההסטורי מענין. חלק מהדעות לגבי צורת המשטר בישראל נכונות. חלק מהדברים - השקפת עולם קוסמופוליטית הזויה. קשה להאמין שהאיש בא מרקע דתי.
מענין ומוזר לקריאה.