ביקורת ספרותית על נופים ממטרופולין המוות מאת אוטו דב קולקה
ספר מעולה

---

לחזור לנוף הילדות בדרך כלל מעורר זיכרונות נעימים, אך לא כך הדבר כשמדובר בילדות של מלחמת העולם השנייה והשואה.

כהיסטוריון מצופה להביא את הדברים מנקודת מבטם של הכלל, אך בסיפור הזה פרופ' אוטו דב קולקה מביא את הדברים לקורא מנקודת מבטו שלו.

קראתי כמות לא מבוטלת של ספרים העוסקים בתקופה הנוכחית ועל השואה בכלל, אבל הספר הזה ייחודי. הספר אינו כתוב כרונולוגית, אלא מורכב מקטעים, כמו הכתמים החומים על גבי השלג הצחור של לילה 1945.

הספר הינו עדות מרתקת, מחולקת לפרקים, מלווה בתמונות, שירים ואיורים. ספר אוטוביוגרפי מיוחד עם תוכן קשה, למרות שאין בספר תיאורי רעב והשפלה של המפלצות הנאציות, התיאורים צורבים את העור ומותירים ריח של כוויה.

תחילתו של הספר מתחיל בכנס מדעי בינלאומי שהתקיים ב-1978 בפולין. כשכל חבריו לכנס הולכים לבקר באתרים תיירותיים, הוא מחליט לבקר באושוויץ-בירקנאו. לחזור לאותו לילה של 18.1.1945, לילה לבן כשהדרכים עטופות בשמיכת שלג צחור עם כתמים חומים של גופות אדם... זה היה הלילה של החירות והחופש.

ציטוט עמוד 24: "והשתיקה. שתיקה מהממת. אפילו לא קול של ציפור. הייתה שם דממה, הייתה שם ריקנות. והיתה תדהמה – על שאותם הנופים, שהיו כה דחוסים וצפופים בבני אדם כנמלים, בצבאות של עבדים, בטורי אנשים המתנהלים לאורך הדרכים אל המשרפות, שתקו. הם היו שוממים. אבל הכל היה שם: היעד הזה של עמודי הבטון-כמעט היה אפשר לראות אותם גאים וזקופים, עם חוטי הפלדה המתוחים כביום שנכנסנו, בלילה כבאותו לילה מואר בזרים של אורות החולפים על פנינו ומלווים את כניסתה האטית של הרכבת אל אותו פרוזדור של אור למטרופולין המוות".

קולקה ואימו שהו ב"מחנה המשפחות" באושוויץ בשנים 1943-44. זה היה מחנה שהוקם בשביל ביקורי "הצלב האדום". במחנה הזה לא היתה הפרדה בין ההורים לילדים והם חיו כיחידה משפחתית. לבושם לא היה כשל האסירים האחרים, ואף שערות ראשם לא גולח. מי שעמד בראש אותו מחנה היו יהודים. באותו מחנה ההורים יצאו לעבודה והילדים למדו, שרו במקהלה והשתעשעו, כאשר ברקע כידוע המציאות הייתה שונה.

אי אפשר להתעלם מסריקות הפתע שערכו הסוהרים לגילוי אסירים שהשתמטו מעבודה, גופות אדם, רשת המשרפות, תאי הגזים, המכות בכל אברי הגוף שהותירו כתמים אדומים, משחק המקלות של אנשי האס-אס הלבושים בירוק ולעומתם את "הקאפו המגוהץ", חוטי התיל והמבטים הרעבים ללחם שעורגים לעתיד אחר.
אהבתי את שיבוץ התמונות, הציורים, והמסמכים. תמונות בספר הם תמיד מרכיב שיוצרים סוג של STOP" " לקורא, לדעתי השימוש במוטיב הזה מאוד מסייע להתחבר, לחוש ולהבין טוב יותר, ועל זה נאמר "תמונה אחת שווה אלף מילים".

אהבתי איך פרופ' אוטו דב קולקה ערך הקבלה בין הביקור בהר הבית השומם והעזוב, מול שער הרחמים והתודעה הדמיונית כאילו חזר לאושוויץ... קשה לעיכול ובכל זאת מצליח לחלחל פנימה.

פרופ' אוטו דב קולקה לוקח את הקורא למסע בין קטעי זיכרון ותמונות ילדות של ילד בן אחד עשרה. את ריח המשרפות אפשר להריח בין עמודי הספר...

מתאי הגזים נותרו שלושה שירים שהיו כתובים בצ'כית:

1) "אנו המתים קוראים אתכם לדין" ציטוט עמוד 80: "מעלה תמונה אפוקליפטית של אורי מתים אינסופיים, על עצמותיהם ואפרם,...."
2) "קבר בנכר" ציטוט עמוד 80: "קינה שאין בה תמונות מאושוויץ עצמה. זוהי קינה על עידן היסטורי שלם בגורלה של אירופה, המעלה את האבל ואת המחאה על ההרג ההמוני חסר התכלית של שתי מלמות העולם אשר להן נפלו קורבן בני הנוער של אירופה, דור אחר דור."
3) "מוטב לי למות" ציטוט עמוד 80: "הוא עימות חד בשאלת המענה לכוח האלים ולשפיכות הדמים באלימות ובשפיכת דם. צוואתה של המשוררת האלמונית היא הבחירה בדחיית הדרך של אלימות ושל הכתמת ידיה בדם, גם כאקט של התנגדות בשעותיהם האחרונות של אותם אלה שנידונו לכליה".

אי אפשר לסיים את הסקירה על הספר הזה ללא השיר "נוף ילדות" של שלמה ארצי, שהוא עצמו לפני כמה שנים יצא למסע שורשים יחד עם אביו ואחותו לאושוויץ.

להלן המילים של השיר שאני אישית מאוד אוהבת:


בנוף הבתים הישנים,
אשר היו צילי בימי ילדות,
חלפו הרבה שנים,
חלפו הרבה שנים.

נוף הבתים כבר מתפורר,
וקירותיו נעלמים,
חלפו הרבה שנים,
חלפו הרבה שנים.

בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח.

בגן העצים המתקלפים
אשר היו צילי בימי ילדות
כבר נשברו הענפים
קפצה זקנה פתאום.

אני הולך ואת איתי
והם כולם נעלמים
קפצה זקנה פתאום
איזה יום היום.

בגן העדן של ילדות...

בנוף האנשים של ילדותי,
אשר היו צילי לפני שנים,
קפצה זקנה פתאום,
קפצה זקנה פתאום.

בראש כולם זרקה שיבה,
והם נעלמים.
קפצה זקנה פתאום,
קפצה זקנה פתאום.

בגן העדן של ילדות...



"נופים ממטרופולין המוות" היא יצירה אותנטית, חדה, חודרת מטלטלת ועוצמתית ויחד עם זאת, סוג של השלמה עם ההישרדות של אחרי...

ממליצה בחום ולדעתי ספר חשוב שצריך להופיע כספר חובה בתוכנית הלימודים בכל בתי הספר.

לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על נופים ממטרופולין המוות