יש המון ספרים בעולם שלנו.
רומנים וספרי הרפתקאות; ספרי מתח ואקשן; נוער, פנטזיה, מדע בדיוני וכל השאר.

הספר הזה הוא לא אחד מאלה.
כלומר, טכנית, הוא ספר הרפתקאות, אבל 'הרפתקאותיו של אג' זה ספר קליל. זה ספר לאלה שרוצים עולם אחר לבקר בו,
עולם שיניח להם לעזוב את כל הבעיות היומיומיות ולהיכנס אל תוך עולם שבו לדמויות יש בעיות הרבה יותר גדולות משלהם.

אני גמרתי את הספר בערך בשעה.

ההתחלה טובה. כשהסופר תיאר את הלחות והעשן, את הסירחון ואת הפיראטים המקללים הרגשתי שאני באמת שם.

בטח רב הקוראים ריחמו והתחברו לאג. אבל לדעתי הוא די פחדן, ואמיץ במקומות הלא נכונים;
הוא כל הזמן מתנצל מהאחרים, בעצם על זה שהוא קיים.

לכן אהבתי יותר את גאטס.

אהבתי גם שהסופר לקח את הדברים הכי פרועים, ספויילר כמו שהמשפחה המקללת והמסריחה של אג תמות בגלל שהכדור הפורח התנתק מהכבלים ונחת באמצע הים, ותיאר אותם טוב, באמת טוב, וזאת מיומנות שאין לכל אחד. סוף ספויילר

אני לא אהבתי את זה שאג עוד ספויילר התאהב במיליסנט. לדעתי היא נאדית נפוחה ומפונקת שחושבת שהיא חיה בסרט. או, יותר נכון, ספר. ומה לעזאזל- פמברוק? מכולם? בהתחלה הוא נראה שמן עשיר וטיפש קצת, שלומפר עם וילה. מאוחר יותר הוא נראה גבוה ואלגנטי, רוצח בדם קר, חסר רגישות ש- מה הפלא- יש לו עיניים כחולות כקרח. אויייש. סוף ספויילר

יש לי עוד כל כך הרבה דברים להגיד- אבל אני לא אגיד אותם, מהסיבה הפשוטה שאני עייפה .

מקווה שהבנתם, ולילה טוב. אם אצלכם זה לילה.