ביקורת ספרותית על הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט - ספריה לעם #585 מאת ירמי פינקוס

---

כדרכי בקודש אני אתחיל בפתיחה שקשורה יותר לחיי שלי מאשר ישירות לספר, ונראית כאילו אינה ממין העניין. אבל אני מבטיחה בהמשך לקשור קצוות ולחבר את הדבקים זה לזה כך שהכל יהיה מובן. אז הנה הסיפור. באחד מימי החג ישבתי עם בן הזוג שלי, וראינו שנינו את הסרט "ההוביט". למעשה את חלקו הראשון, שגם הוא ארוך דיו. כשסיפרתי את זה לאחי, הוא שלח לי קישור של משהו שנקרא honest trailer, סוג של סרטון מבדח הצוחק עד כמה הסרט ארוך, מלא בתמונות נוף ובסצינות הליכה או רכיבה, בשירים, ובציטוטים מהספר. לא יתכן, אומרים המבקרים, שצפיה בסרט תיקח יותר זמן מקריאה בספר עליו הסרט מבוסס. או שסרט המבוסס על ספר בן שלוש מאות עמודים יהיה ארוך כמו סרט המבוסס על טרילוגיה בת אלף ושלוש מאות עמודים. ובכן, המבקרים צודקים כמובן. לכן גם לא הלכנו לראות את הסרט כאשר הוצג בקולנוע. מצד שני, זה לא סתם סרט לסתם צופים. זה סרט לטולקיניסטים מושבעים. כאלה שמכירים את הספרים בעל פה, ושכועסים על כל חריגה מהם. אנשים שקוראים יצירה ארוכה ומשמימה כדוגמת "הסילמריליון" רק כדי להיות מחוברים עוד קצת לעולם הפנטזיה שיצר טולקין, לא יירתעו משש שעות של סרט שבו העלילה תופסת תפקיד קטן יותר מחלק מהניצבים.

ומה הקשר לספר שלשמו התכנסנו? או. הספר "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" מיועד ליידישיסטים מושבעים. כיוון שהוא כזה, העלילה שלו היא שולית ודלה. כי היא משמשת מצע (בעי"ן. לא מצה!) בלבד לתיאורים, לאווירה ולתקופה. ככה הוא. מי שאוהב את זה - יאהב. מי שלא, יכול כבר עכשיו לחפש לו ספר אחר. התירוץ העלילתי הוא מותו של אחד, מרקוס פבריקנט, שהקים תיאטרון נודד המבוסס על שחקניות יתומות. הוא מוריש את התיאטרון ונכסיו לנכד הלא נכון, הלא הוא הרמן החולמני, במקום להורישו לאחיו של הרמן, אשף הכספים. הצוואה לא מתקבלת בשקט ובשלווה במשפחה, בעיקר כי חלק מנכסי התיאטרון כוללים יהלומים יקרי ערך. כך יוצאת הלהקה לסיבוב הופעות בחסות המנהל החדש, וברקע כוססים כל הזמן תככיה של זופיה פבריקנט, אימו של המנהל החדש הרמן, הלוטשת עיניה אל התיאטרון, ובעיקר אל היהלומים.

במהלך חופשת הפסח, בעת מפגש משפחתי, התעכבה אימא שלי זמן רב מאוד על השם של המאכל המסורתי המורכב משברי מצה וביצים המטוגנים יחד במחבת. רוב העולם קורא למאכל הזה "מצה-בריי" או "מצה-ברייט". אבל אמא שלי טוענת בתוקף שהשם הנכון הוא "מצה בראן" ושככה אמא שלה, היא סבתא פרומה, אמרה לה שצריך לומר. כן, יש לי סבתא שקוראים לה פרומה, זה שם אמיתי והיא לא אוהבת אותו. היא נולדה בלודז' ועברה ארצה בגיל 13. את הילדים שלה היא ילדה בארץ וגידלה בעברית, אבל שמרה את היידיש לצורכי מריבות עם בעלה ולצורכי סודות. ככה אמא שלי יודעת יידיש. לא סתם יידיש, אלא "יידיש אמיתית", בניגוד ליידיש שאותה מדברים בגליציה, למשל ("כמו שסבתא רחל שלך דיברה"), ושבה המבטא שונה. ומשובש. ולראיה - שונה מאוד מגרמנית. נו, שויין. שיהיה.

הספר משובץ מילים וביטויים מיידיש לרוב. למגינת ליבה של אימא שלי, המילים הללו נאמרות, כך נראה, במבטא הלא נכון. היות ורוב העלילה מתרחשת במזרח פולין. ובגליציה, וברומניה, היידיש היא משם. בכל מקרה יש תרגום בגוף הספר, בהערות השוליים, אבל כאן יש מנה גדולה של חוסר אחידות. לפעמים המילה נכתבת בכתיב תקני ורק בהערה מוצגת דרך ההגייה, ולפעמים המילה בדרך הגייתה כתובות בגוף הספר. אבל אלה זוטות קטנות, ולא משנות הרבה.

אנחנו לא רגילים לאיורים בספר שאינו ספר ילדים. אבל ירמי פינקוס הוא בעיקר צייר, ואיוריו מקשטים את הספר, ובאמת מוסיפים חן. ומלבד זאת גם כתיבתו עצמה יוצאת מתוך עין של צייר, שזורה בהרבה מאוד תיאורים. זה חשוב, כי כמו שאמרתי עיקר עניינו של הספר אינו העלילה, אלא תיאור תקופה. היום היידיש מתקשרת בעינינו לגברים לובשי שחורים, נשים ששערן המגולח מכוסה במטפחת שחורה, ונערות בלונדיות בעלות שמלות ארוכות וצמות הדוקות. אבל בעבר לא היה הדבר כך. היידיש היתה שפת הדיבור של יהודי אירופה, בלי הבדל רמת הדתיות והרגלי התרבות שלהם. אמנם בגרמניה ובהונגריה העדיפו המשכילים את שפת המדינה, ועדיין כשיהודים ביבשת עברו ממדינה למדינה, ופגשו יהודים אחרים, התקשורת העיקרית התנהלה ביידיש. כך גם הספרות, השירה והתיאטרון. העלילה אינה נגמרת טוב. איש גם לא מצפה. חברו יחד פולין, יהודים בני שישים ומעלה והשנים 1937-1939 ותקבלו מתכון לקטסטרופה. אבל כך בדיוק מנציח פינקוס תרבות שלמה שאבדה. אנשים השומרים על זהותם היהודית, שמותיהם היהודיים ושפת הז'רגון שלהם, אבל לא בהכרח מקיימים את תרי"ג מצוות כהלכתן. הם שומרים כשרות ושבת כמתוך הרגל, אבל חייהם ואורח מחשבתם חילוניים למהדרין. יש היום מתי מעט השומרים על היצירות דאז, ובהם בעיקר תיאטרון יידישפיל, אבל הרוב עלה במשרפות ואבד לנצח. חודש ניסן, אוטוטו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וזה עוד נר זיכרון לחלק בעמנו שנכחד והושמד.

את הספר קראתי מעט-מעט. גיליתי להפתעתי שאוצר המילים שלי ביידיש גדול מכפי שחשבתי. אבל לא היה דחוף לי לסיים. למעשה רק בגלל שמדובר בחג שבו הספריה סגורה, התמדתי בקריאה שלי. אני גם לא יודעת כיצד לדרג אותו. יידישיסטים יקראו בעניין. השאר, נראה לי, יפהקו בפה גדול. מה זה משנה? זיין געזונט. כלומר: העיקר הבריאות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט - ספריה לעם #585