ביקורת ספרותית על מצרפי המקרים מאת יואב בלום
ספר טוב

---

"מצרפי המקרים" היה ברשימה הוורודה הזוהרת שלי במשך הרבה זמן.
הקדמה קצרה- יש לי משהו נגד פנטזיה ישראלית. אל תקחו את זה קשה, סופרים ישראלים, באמת, זאת בעיה בי- לא בכם. אז בסך הכול כשקראתי את התקציר והוא נשמע לי סבבה, הייתה לי איזו נורה אדומה בראש שהתעלמתי ממנה בהצלחה מרובה, אם יורשה לי לציין.
כשראיתי אותו לפני שנה בערך בחנות הספרים (שם ככל הנראה קראתי את התקציר בפעם הראשונה, אני לא זוכרת.) הוא נראה עבה הרבה הרבה יותר. כשלקחתי אותו מספרייה לפני... שבוע בערך? אולי פחות- חמישה ימים, הוא הרגיש לי כל כך קל וקצר. הכריכה, כמובן מסקרנת מאוד. התחלתי לקרוא. יש הקדמה נחמדה על זמן וגורל וכל זה- מתאים לאוסף הציטוטים שלי. טיפה יומרני, אבל כבר אמרתי שהצלחתי להתעלם מהנורה האדומה שלי. כשקראתי את התקציר, שכמובן לא תאם לגמרי את הספר, כרגיל, חשבתי ששלושת האנשים- גיא, אמילי ואריק "עובדים יחד", כאילו, צוות כזה של אנשים שנכנסים בדיסקרטיות למעבדה נגיד ופותחים את החלון לסדק קטן, או מתפזרים בבית קפה, פוזלים אחד לשני, אחד מפיל ספל- סוג של איזה ספר אקשן-בלשים כזה. ציפיתי לזה. ברור שלא ציפיתי ל... אין מילה אחרת... חייבת לכתוב את זה... "אהבה ממבט ראשון" (אני לא מאמינה שבאמת כתבתי את זה...) אז כשגיליתי שהשלושה לא עובדים כצוות אלא כל אחד בנפרד, אמרתי "ניחא", כאילו, יאללה, מה זה משנה. וההתחלה הייתה ממש מבטיחה. אהבתי את השינוי לזווית הראייה של ה"מטופל" ("קורבן"? "מטרה"?). מאוד נחמד. המשכתי לקרוא. אהבתי מאוד את התיאורים, גם בהתחלה היה מסופר בגוף שלישי הווה, שכבר כתבתי בביקורת שלי על "קרקס החלומות" שאני מסמפטת פלוס, ושזה נותן אווירה מסתורית. עכשיו, כשדפדפתי בספר שוב, גיליתי שזמן ההווה משתנה לעבר בשלב מסויים. מראה על חוסר ניסיון ספרותי מצד הסופר, אלא אם יש בזה אמירה כלשהי, ואז אני לא יכולה לשפוט את המעבר הזה.
נעבור לדמויות- רואים את הניסיון של הסופר לעומק מסויים, של גיא ושל אמילי במיוחד, אבל תכל'ס הדמות הכי עמוקה שם לדעתי היא אריק. אולי זה היה בכוונה ואולי לא- אולי בלום רצה שאריק יישאר מסתורי יותר ולכן לא השקיע הרבה בצורת הדמות שלו (חיצונית ופנימית), אבל בסופו של דבר אני מבקרת את מה שיש לי, ולא את מה שהתכוון הסופר. גיא ואמילי, מרוב ניסיונות, יצאו קיטשיים ורגשניים. אולי אמילי פחות (גם בה רצה בלום להשאיר מסתורין מסויים?)
העלילה- כבר אמרתי, לא תואמת את התקציר כל כך. זה לא "מצרפי המקרים מתחילים לדאוג לגורלם שלהם". זה לא ככה. אני לא יכולה לשים את האצבע שלי על מה שזה באמת יצא, אבל זה לא מה שכתוב בתקציר. (סוג של קלקלן- זה בעיקר "גיא ואמילי ותחילים לדאוג לגורלם שלהם." או בעיקר "גיא ואמילי מתחילים לדאוג.")
יש התפתחות מסויימת בעלילה, למרות שדברים שנפתרים רק בסוף ידעתי כבר באמצע. לא היה קשה במיוחד לדעת.
רואים שהספר הוא ספר ביכורים, יש פוטנציאל לסופר- באמת. (קלקלן- לעבוד על ההאפי אנדינג. זה כבר לא תופס מחוץ לדיסני. אבל אם בכל זאת- היה אפשר עוד טוויסט. הקטע עם הפעימות היה מהמם, גם המיקום- בפארק. אבל אם אני הייתי כותבת את זה היה פספוס, לא פגישה.)
נקודה טובה- בספר בכלל הייתה תחושה כזאת של אלוהים, שזה לא סתם גוף שלישי, אלא באמת באמת "מספר כל יודע", גם כל המסגרת הזאת (קלקלן- המסגרת למשל של מצפרי המקרים של מצפרי המקרים) גרמו לאווירה שתמיד יש משהו מעל, מסביב, הספירלה כל הזמן מתרחבת.
גם כל ההמצאה של התפקידים- חברים דמיוניים, מפעימים, וכמובן מצרפי מקרים, היו רעיונות טובים מאוד. ממש המצאה של עולם שלם שקורה מסביב לנו, בני האדם.
באופן כללי- ספר סבבה, טוב. אני יודעת כמה זה קשה לכתוב רומן, ועוד במיוחד בארץ שלנו, אז נתתי ציון של ארבעה כוכבים. היה קליל ונחמד לקרוא אותו, (שוב הקלקלן הזה- קליל ונחמד כמו סרט דיסני.)
אם הוא לא היה ישראלי לא הייתי מסתכלת עליו אפילו, באופן די מפתיע, כי אני כמעט לא קוראת ספרי "מבוגרים" מתורגמים. למרות שהיה בו הרבה מאוד אינפנטיליות, ככה שאני לא יודעת אם אני הייתי מגדירה אותו כספר "מבוגרים". אבל תקשיבו- הכול יכול להיות.
אז בקיצור- ספר סבבה, כבר כתבתי, הישראליות בוהקת ממנו (מסופר על תל אביב, נכון?),ותכלס שווה את הזמן.
רק חייבת לציין שבאמת הוצאת ממנו המון המון ציטוטים לאוסף שלי. לא סתם דברים על הגורל, האוסף שלי מלא בזה. גם סתם שיחות משעשעות (במיוחד עם הגנרל, כפרה עליו). על זה יש לך וי, מר בלום, כי הצלחת להגיע לאוסף.

» ביקורות נוספות של סופיה
» ביקורות נוספות על מצרפי המקרים