מחוללת הוא מסגנון הספרים הבאים להראות כמה החיים בארצות המוסלמיות מרנינים, במיוחד לגברים. הנשים פחות מתלהבות, חלק מהן אף לא יודע שאפשר גם אחרת.
מוכתאר מאי, גיבורת הספר ביותר ממובן אחד, עוברת אונס מבזה ומשפיל ע"י חברי מעמד עליון יותר ממעמדה שלה. אלה הם בעלי אדמות הנמצאים סמוך לכפר שלה בפקיסטן, עניין של כמה מאות מטרים בין החלקות. האונס אותו עברה לא היה כלל בתוכנית. התוכנת היתה בקשת התנצלות מבני החווה השכנה, שאחיה קיים יחסי מין לכאורה עם בת מבנות אותה חווה שכנה. האח בן 12, אותה בחורה בת 20+. קשר בלתי סביר לכאורה, אבל תרוץ להתעללות.
מוכתר מאי מלמדת קוראן, מכובדת ע"י שכניה ומועמדת טובה להבעת ההתנצלות בשם אחיה. היא נשלחת לביתם של הנפגעים לכאורה בפרשה ושם עוברת אונס ע"י כמה מבני אותה משפחה. היא חוזרת לביתה בחצי לבוש ובמקום להתאבד כפי שעושות רבות שעברו מעמד דומה, היא בוחרת להלחם.
מוכתר מאי נעזרת בעיתונאית צרפתיה להביא דבריה לעולם. היא אינה יודעת קרוא וכתוב, אבל מכירה את הקוראן בע"פ, טוענת שאין זה דרכו של הקוראן כפי שנוהגים המוסלמים. מקריאת ספרים אחרים שנכתבו על מדינות דומות כתימן, אירן ואף פקיסטן עצמה, המוסלמים נוטים לנהוג בדיוק באותה צורה מבזה ומשפילה למרות אמונתם העמוקה. האשה היא אשפה ואף נערים נוהגים להענש באונס.
בעזרת ארגוני זכויות אדם מוכתאר מאי מצליחה לעורר הדים למקרה שלה, להקים בית ספר בכפרה לבנים ובנות ואף פיצוי מהממשלה.
הספר חשוב יותר כתיעוד למקרים נואלים כאלה, פחות כמסמך ספרותי. כך או אחרת, האסלאם בהחלט אולי לא מכוון להתנהגות אנושית מזוויעה כל כך, אבל העובדות מדברות אחרת.

סיימתי לקרוא את הספר כבר לפני שלושה ימים ורק עכשיו אני כותבת את הביקורת כי לא ממש ידעתי איך לגשת למלאכה...

מצד אחד אין ספק שמדובר בסיפור יוצא דופן על אישה יוצאת דופן שנסיבות חייה הובילו אותה לגלות בעצמה כוחות נפשיים עצומים. אין ספק שמוכתאר מאי עברה טראומה קשה מאוד גופנית ונפשית כאחד ואני מעריצה אותה על כך שהיא מצליחה לעמוד מול העולם המסורתי שהיא מכירה ולהילחם בו. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש שעכשיו, תחילת שנות האלפיים עדיין ישנן חברות שבהן לנשים אין זכות קיום מעבר להיותן חפץ. חברות שבהן החברה הפטריארכלית משאירה את האישה מחוץ למעגל החינוך ובכך בעצם מותירה אותה אנאלפאבתית ולא מודעת לזכויותיה החוקיות. אני לא תמימה, אני יודעת שהדברים האילו קיימים אבל בתור מישהי שגדלה והתחנכה בעולם מערבי- זה מדהים אותי בכל פעם מחדש. אנקדוטה קטנה בנושא: כשהייתי צריכה להאריך את אשרת השהייה שלי בדנמרק, הייתי צריכה "לצבור נקודות" (ניתן לקבל נקודות על השכלה, ידיעת שפות- דנית, אנגלית, השתלבות בחברה ועוד...). הייתי מאוד בלחץ שלא אקבל ההארכה אבל הפקיד במשרד ההגירה הרגיע אותי במילים הבאות: "יש לך השכלה אקדמאית, את ישראלית- תאמיני לי שאין לך מה לדאוג" ואכן, קיבלתי את האשרה הארוכה ביותר שיכלתי לקבל. זה גרם לי לחשוב על כל אותן נשים (פקיסטניות, לדוגמא) שלא מצליחות לצבור את כמות הנקודות הנדרשת לא מכיוון שאינן חכמות מספיק, אלא בגלל החברה שהן מגיעות ממנה, הן פשוט לא מודעות לאפשרויות ההשכלה העומדות בפניהן, הן לא יודעות שחוץ מקרוא וכתוב בשפתן שלהן הן יכולות ללמוד גם הרבה שפות אחרות, הן לא יודעות שהעולם מלא באפשרויות. הן לא מודעות לכך שאם הן נפגעו, אז הפוגע שלהן חייב לבוא על עונשו, ולא הן לא צריכות לבחור בין חיים-לא-חיים בבושה מתמדת לבין התאבדות.

מצד שני, אם מתייחסים לספר כספר ולסיפור כמו אל כל סיפור בדיוני אחר, לא התחברתי אליו. הספר היה כמעין מונולוג די מייגע שקופץ מנושא לנושא באמצע קטע הקריאה. סופרת צרפתייה הידועה ביכולת הספרותית שלה היא זו שכתבה את הסיפור מפיה של מוכתאר מאי, אז באמת שציפיתי לעבודה טובה יותר.

למה בכל זאת ארבעה כוכבים? כי אני לא יכולה להתעלם מכך שלא מדובר בסיפור בדיוני אלא בסיפור אמיתי לחלוטין על אומץ ליבה של אישה אחת שהחליטה להילחם. ומעבר לכך- אישה חזקה בעלת חזון שהחליטה להשקיע בחינוך הדור הבא של הנשים באיזור המגורים שלה, כדי שהן לא יעברו את מה שהיא עוברת.

"מוסכמת חברתית" אינה עניין של מה בכך.
במיוחד אם ה"מוסכמות החברתית" רקובה מיסודה ומושתתת
על הכבוד האישי של הנוגעים בדבר.
למרות ועל אף הכל, מוכתאר מאי אוזרת אומץ
ומחליטה ל'שלם' לרע ולהעניק 'צדק' לטוב.
הכל מתחיל במסעה האישי לשיקום הנזק הנפשי,
וממשיך עד היום, לשיקום נזקים של נשים רבות
הרואות בה מקלט מפני בעליהן.
מוכתאר מאי דורגה ברשימת "100 האנשים המשפיעים בעולם"
של עיתון "טיים". ובצדק.
כדאי לקרוא את הספר כדי להבין מה הכח שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו,
בלי קשר של דת, לאום או... מדינה.

ספר כואב מאד ומרגש את הקורא/ת.
הדמות שבסיפור היא מוכתאר מאי בת 32 שנולדה בכפר קטן
בלב פקיסטאן.סיפור מאבקה לדין צדק לאחר שנאנסה בידי קבוצת גברים ברברים בדיר נטוש,לאחר האונס הכואב השליכו אותה עירומה למחצה לעיני כל הכפר שעמד וחיכה.
הגברים לא פוחדים מאף אחד,נטפלים לחלשים מבלי לחשוש
שיבואו על עונשם.
ברוב המקרים המשטרה משתפת פעולה עם האשמים שאינם נחשבים לאשמים בבחינתם.האשה שם אינה אלא סחורה העוברת לסוחר
מיום לידתה עד יום חתונתה.
עפי' המסורת- לאשה אין שום זכות לראות את ארוסה עד חתונתה,ולא היא בוחרת את החתן שאוהבת אלא בוחרים לה אותו מתוך ציות ויראת כבוד למשפחה.
מוכתאר מאי נאבקה למען הנשים שהפכו לקורבן התעללות בארצה
ובהצהרת כוונות שלא לעזוב את ביתה,משפחתה והפכה לסמל בעיני כל אותן הנשים הנתונות להתעללות.
והשאלה האמיתית נשאלת כאן:אם אשה היא בבואת כבודו של הגבר מדוע הוא מבקש לאנוס או להרוג את כבודו זה?!!!
מאי מוכתאר נבחרה לאשת השנה בידי כתב העת האמריקני ובתוקף היותה מיליטנטית היא מרבה לצאת למסעות לתרום את חלקה לבער את הנגע שבארצה..שווה קריאה

זהו ספר שכובש,במיוחד נשים שמאמינים בזכויות ובשוויון בין נשים וגברים.
אין לי הרבה מה להגיד..כי אי אפשר שתבינו בלי לקרוא ולהתעמק..להבין עד כמה נשים סובלים ..
מוכתאר מאי,חושפת את הסיפור שלה בפני כל העולם,לא חשבתי שעדיין יש חיים כאלה עד שקראתי.
סיפור קשה לקריאה מבחינה נפשית,בהתחלה זה הרס אותי,אחרי כן זה עודד אותי..
ממליצה שכולם יקראו ויבינו שיש לנו חיים שאלפי נשים חולמות עליהם..

איזה זוועות קוראים אי שם מחוץ לגבולות מדינתנו הקטנה.איזה עולם דפוק חשוך ומעוות!!לחשוב שעדין בעולם כ"כ מתקדם נאור תרבותי,ישנן נשים שפשוט קורבנות למשטרים אפלים ואנשים חסרי רחמים מצפון ואמות מידה.לקרוא לעכל ולא להאמין שזה ככה.איזה אנשים עם יצר בהמי מושחת וחולני.הסיפור מסופר בצורה עילגת משהו של בת כפר פשוטה וחסרת השכלה משהו שגורם לסיפור לזעזע ולקומם אותך יותר ויותר למרות כל זאת הנה אשה אחת הצליחה כנגד כל הסיכוי'ים ולעלות על נס את דגל האבק ואת כאבן של אלו שנשארו פצועות כואבות מדממות ודוממות.לי נשאר לקוות כי הן אכן יצלחו בכך ויגרמו לדבר המשתק הזה להפסיק

בס"ד

ספרר יפפהה מאוד!!

מומץץ לקרואא..!!לי אישית הסיפור נגע ללב ובטח אם זה

סיפור אמיתיי וגרם לי קצת לחשוב מחוץ לקופסא ולחשוב מה

באמת עובר על הנשים שחיותת בצורה כזאת שאיןן להן אפילו

זכות להביע עמדה...בקיצור ספר יפה!!מומלץ!!

סיפור אמיתי מהחיים. כל כך עצוב לקרוא את מה שעוברות הנשים הללו. פשוט מאוד מזעזע ומצמרר.

לקרוא ולבכות...
כמה עצוב , בעיקר כשיודעים שההתנהגויות האלה עוד קיימות..