ביקורת ספרותית על שמשון [מהדורה מחודשת 2007] מאת זאב ז'בוטינסקי
ספר מעולה

---

תוך כדי כתיבת הביקורת נזכרתי בפסל העומד בכיכר דב גרונר ברמת-גן, לזכר עולי הגרדום במאבק בבריטים: שני אריות זהים בדמותם, נאבקים זה בזה, האחד קטן מהשני, מניח את כף רגלו על גופו של הגדול ממנו (משום מה התמונה הזו גם מצטיירת לי כמו תמונת המאבק של יעקב במלאך). האריה הקטן נחוש להתגבר על האריה הגדול, אך גם רוצה להיות כמוהו. כך גם שמשון מול הפלשתים, ברומן המקסים של ז'בוטינסקי, שכמו גיבורו ראה בבריטים את האויב הגדול, אך באותה עת גם העריץ אותם.
איזה ספר מהנה, מהפנט וגם מצחיק (וזה חשוב!). מי שמחפש רומן היסטורי-אפי לא ימצא בו את מבוקשו, אבל מה לא מוצאים בספר זה: סיפור טוב, משל פוליטי-חברתי, נפש האדם המפותלת (במיוחד במה שקשור לאהבה) ולא פחות חשוב - הומור. מי שרואה את השם ז'בוטינסקי על העטיפה וחושב שימצא בספר לא יותר מכתב הלל ללאומנות ומיליטריזם לא מכיר מספיק את הגותו של המנהיג הזה, שהיה גם איש ספר (וכמה חסרים לנו מנהיגים בעלי עומק תרבותי כמו שהיה לו). אינני מתיימר להיות מומחה לכתביו של ז'בוטינסקי, אולם ממעט ההיכרות שלי אני מתרשם שהוא יצק לתוך הרומן הזה את מלוא תפיסת עולמו: הלאומיות והנטיה למשטר חזק מצד אחד, ומצד שני גם את הבוז לממסד, במיוחד לממסד הדתי, וגם אהבת החיים.
קראתי את הספר שנית, הפעם בתרגום החדש. כבר בקריאה הראשונה, של התרגום הישן והמליצי, התאהבתי בספר, וידעתי שאחזור אליו. מאמר מעניין על יצירתו של ז'בוטינסקי גילה לי שהוא כלל לא אהב את התרגום המליצי, ברוח התנ"ך, של ספרו, שאותו הוא כתב בכוונה בשפה פשוטה, המדגישה את אופיו החילוני של הספר, הנעדר נסים או נוכחות אלוהית (מה שעולה בקנה אחד עם הביקורת המושחזת על הממסד הדתי). הכרת התרגום החדש היתה לי תירוץ לחזור ולקרוא אותו, לשמחתי הרבה.
אולי אין זה מקרה ששמשון, הגיבור המיתולוגי של התנ"ך, שסיפורו מזכיר את סיפורי המיתולוגיה היוונית, מתעמת עם הפלשתים - גויי הים בעלי הזיקה החזקה לתרבות יוון. שמשון של התנ"ך נמשך אל הפלשתים, וחוזר אליהם פעם אחר פעם, וז'בוטינסקי מרחיק לכת ומתאר את שמשון כדמות המזדהה עם התרבות הפלשתית ונמשכת אליה עד כדי הערצה. לא קשה להבין את הנמשל ע"פ ז'בוטינסקי - הפלשתים הם הבריטים - אשר בעיניו היו המכשול העיקרי העומד בפני הגשמת החזון הציוני, אך יחד עם זאת הוא גם העריץ אותם ואת תרבותם. מתוך מאבקו והתרועעותו הממושכת עם הפלשתים הוא לומד להעריץ גם את אהבת החיים של הפלשתים ואולי יותר מכל דווקא את שוויון הנפש שלהם כלפי החיים ומה שהם מזמנים, כפי שאומר לו פלשתי זקן: "המשא הכבד ביותר עלי אדמות הוא הצער.... כל עוד אתה חי, עליך לחיות כפי שפיסת עץ שטה על פני הנהר: היא שטה לאן שהזרם נושא אותה; נתקלת באבן, מתחפרת בטיט - וממשיכה הלאה, בלי להתיידד ובלי לריב עם אף אחד."
הציטוט המוכר ביותר מהספר הוא צוואתו (בדיעבד) של שמשון לבני עמו: "לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק". בעוד שעבור ממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי שני החלקים הראשונים של הצוואה ברורים (פחות או יותר, ואת החלק הראשון נראה לי שכל הציונות אימצה), חלקה האחרון של הצוואה (ששמשון נזכר לאמר אותו בסוף דבריו לידידו משבט דן) אני חושב שעדיין לא ייושם, וחבל.

» ביקורות נוספות של Huck
» ביקורות נוספות על שמשון [מהדורה מחודשת 2007]