הבדיחה העממית מספרת על סטשק ומוישה שמהלכים להם ברחובות ורשה בשנת 1947, כיסיהם עמוסים בכספים, והם קונים להם מכל טוב. שואלים את סטשק "הי, איך יש לך כל כך הרבה כסף?" והוא עונה "החבאתי יהודי בתקופת המלחמה". אומרים לו בתגובה "אבל המלחמה הסתיימה לפני שנתיים" והוא עונה: "אני יודע. אבל היהודי לא יודע את זה". גם את מוישה שואלים מאיפה יש לו כסף, והוא אומר "פולני החביא אותי בתקופת המלחמה. עכשיו הוא משלם לי כדי שאני לא אספר לשכנים שזה הוא שעזר לי להינצל".

בדיחות הן בדיחות. לא מתיימרות לייצג עובדות היסטוריות בדיוקן. הן רק מעבירות רוח של אנשים, של דברים, של תקופות. גם ספרות בדיונית, שאינה דוקומנטרית, לא בהכרח מתיימרת להציג עובדות כהוויתן. חוץ ממתי שהיא כן. וכאן אנחנו מגיעים לשמו המוזר, והמעוות מבחינה תחבירית של הספר הזה "היה היה לפני שנים, ובעיקר אמיתות". בתחילה חשבתי שזה משהו שעבר לא נכון בתרגום, אבל גם השם באנגלית מוזר. ויש בו "אסנשלי טרו". "היה היה" זו דרך הפתיחה המסורתית של אגדות. בעיקר אם מוסיפים להן את "לפני שנים רבות". ככה מספרים אגדות מאז ומתמיד. ה"בעיקר אמיתות" יוצר פער אוקסימורוני.

אז מה היה "לפני שנים". ערב מלחמת העולם השניה, כפר נידח בפולין, שהוא כל כך נידח וכל כך קטן שקוראים לו "חצי כפר". בחור מתאהב בבחורה, ומחזר אחריה. במקביל אח של אנייליצה, זו הבחורה, מתאהב בבחורה יהודיה ומתחתן איתה. ביום החתונה פורצת מלחמת העולם, ובהמשך מוחבאת המשפחה של היהודייה בביתם של אנייליצה והוריה. עד כאן - סיפור סביר. דברים כאלה קרו, ותעיד חלקת "חסידי אומות העולם" במוזיאון יד ושם. אלא שהמחברת מתעקשת שכל הכפר ידע על ההחבאה הזאת, ואף עזר, למשל כשהיה חנוכה והביאו לבני המשפחה היהודיים נרות לצורך החג. על זה סבתא שלי היתה אומרת "נו". ולא צריכה להוסיף יותר כלום. הספר הזה מצטרף לגל גדול של ספרים דומים. כולם באים לספר כמה סבלו במלחמת העולם השניה (ואכן - עשרות מיליונים סבלו. מלחמה וסבל אנושי הן מילים כמעט נרדפות). ובכולם התמה דומה: היה איש רע, היטלר שמו, אנחנו לא מכחישים את זה. אלא שאותו איש רע פעל כנראה לבד. אף אחד לא עזר לו. בטח לא אנחנו, "האנשים הפשוטים". בספר הזה, היות וזווית המבט פולנית, התיאור לא קיצוני עד כדי כך, והוא הולך ככה: הגרמנים היו איומים ונוראיים. אבל הם אשמים, והם בלבד. או לא בלבד, אבל הפולנים הטובים היו נגדם. וגם בעד היהודים.

חוץ מהסיפור הזה, שהכאיב לי כמו קוץ בעין לאורך כל הספר, הסיפור דווקא נחמד. הוא עובר לסירוגין בין פרק המספר על העבר, ובין פרק בהווה כלשהו (כנראה תחילת שנות השמונים, או סוף השבעים, עם ניצני תנועת "סולידריות" ולך ולנסה) ובו נכדתה של אניילצה באה לקרקוב העיר הגדולה ומתארחת אצל דודה שלה. החלקים הללו, מספרים על היסטוריה של פולין של אחרי המלחמה, תחת השלטון הקומוניסטי, ובניסיונות להתנער ממנו. כתוב נחמד דווקא, ושמות הפרקים מצחיקים בכל פעם מחדש. בכל זאת, אני לא ממליצה על הספר. בגלל ה"אסנשלי טרו".

הבדיחה העממית מספרת על סטשק ומוישה שמהלכים להם ברחובות ורשה בשנת 1947, כיסיהם עמוסים בכספים, והם קונים להם מכל טוב. שואלים את סטשק "הי, איך יש לך כל כך הרבה כסף?" והוא עונה "החבאתי יהודי בתקופת המלחמה". אומרים לו בתגובה "אבל המלחמה הסתיימה לפני שנתיים" והוא עונה: "אני יודע. אבל היהודי לא יודע את זה". גם את מוישה שואלים מאיפה יש לו כסף, והוא אומר "פולני החביא אותי בתקופת המלחמה. עכשיו הוא משלם לי כדי שאני לא אספר לשכנים שזה הוא שעזר לי להינצל".

בדיחות הן בדיחות. לא מתיימרות לייצג עובדות היסטוריות בדיוקן. הן רק מעבירות רוח של אנשים, של דברים, של תקופות. גם ספרות בדיונית, שאינה דוקומנטרית, לא בהכרח מתיימרת להציג עובדות כהוויתן. חוץ ממתי שהיא כן. וכאן אנחנו מגיעים לשמו המוזר, והמעוות מבחינה תחבירית של הספר הזה "היה היה לפני שנים, ובעיקר אמיתות". בתחילה חשבתי שזה משהו שעבר לא נכון בתרגום, אבל גם השם באנגלית מוזר. ויש בו "אסנשלי טרו". "היה היה" זו דרך הפתיחה המסורתית של אגדות. בעיקר אם מוסיפים להן את "לפני שנים רבות". ככה מספרים אגדות מאז ומתמיד. ה"בעיקר אמיתות" יוצר פער אוקסימורוני.

אז מה היה "לפני שנים". ערב מלחמת העולם השניה, כפר נידח בפולין, שהוא כל כך נידח וכל כך קטן שקוראים לו "חצי כפר". בחור מתאהב בבחורה, ומחזר אחריה. במקביל אח של אנייליצה, זו הבחורה, מתאהב בבחורה יהודיה ומתחתן איתה. ביום החתונה פורצת מלחמת העולם, ובהמשך מוחבאת המשפחה של היהודייה בביתם של אנייליצה והוריה. עד כאן - סיפור סביר. דברים כאלה קרו, ותעיד חלקת "חסידי אומות העולם" במוזיאון יד ושם. אלא שהמחברת מתעקשת שכל הכפר ידע על ההחבאה הזאת, ואף עזר, למשל כשהיה חנוכה והביאו לבני המשפחה היהודיים נרות לצורך החג. על זה סבתא שלי היתה אומרת "נו". ולא צריכה להוסיף יותר כלום. הספר הזה מצטרף לגל גדול של ספרים דומים. כולם באים לספר כמה סבלו במלחמת העולם השניה (ואכן - עשרות מיליונים סבלו. מלחמה וסבל אנושי הן מילים כמעט נרדפות). ובכולם התמה דומה: היה איש רע, היטלר שמו, אנחנו לא מכחישים את זה. אלא שאותו איש רע פעל כנראה לבד. אף אחד לא עזר לו. בטח לא אנחנו, "האנשים הפשוטים". בספר הזה, היות וזווית המבט פולנית, התיאור לא קיצוני עד כדי כך, והוא הולך ככה: הגרמנים היו איומים ונוראיים. אבל הם אשמים, והם בלבד. או לא בלבד, אבל הפולנים הטובים היו נגדם. וגם בעד היהודים.

חוץ מהסיפור הזה, שהכאיב לי כמו קוץ בעין לאורך כל הספר, הסיפור דווקא נחמד. הוא עובר לסירוגין בין פרק המספר על העבר, ובין פרק בהווה כלשהו (כנראה תחילת שנות השמונים, או סוף השבעים, עם ניצני תנועת "סולידריות" ולך ולנסה) ובו נכדתה של אניילצה באה לקרקוב העיר הגדולה ומתארחת אצל דודה שלה. החלקים הללו, מספרים על היסטוריה של פולין של אחרי המלחמה, תחת השלטון הקומוניסטי, ובניסיונות להתנער ממנו. כתוב נחמד דווקא, ושמות הפרקים מצחיקים בכל פעם מחדש. בכל זאת, אני לא ממליצה על הספר. בגלל ה"אסנשלי טרו".