את הספר הזה מקדיש דין קונץ למו"ל שלו באמירה שהוא עודד אותו "להוביל את הרכבת למקום שרכבות ממעטות להגיע אליו". מתוך היכרותי עם הסגנון של קונץ, עליתי לרכבת בידיעה ברורה שזה לא הולך להיות עוד ספר שגרתי כי אצל קונץ זה לא קיים, ולמרות כל המוכנות שלי, לא הייתי מספיק מוכנה...לא לזה...
אחרי שתי הקדשות של הסופר, 6 ציטוטים על צחוק, הומור ובדיחות, אני עולה על הרכבת במצב רוח מרומם, ו...חוטפת ישר בפרצוף, ללא שום הקדמות, את המשפט הראשון: "העולם מלא אנשים שבורים. סד לקיבוע, גבס, תרופות פלא או הזמן החולף אינם יכולים לתקן לבבות סדוקים, נפשות פצועות, נשמות קרועות."
גוש גדול של דיסוננס קוגניטיבי נתקע לי בגרון, אני שוקלת לרדת מהרכבת אבל היא כבר דוהרת במהירות למקום נידח ושבור שלא ממש התכוונתי להגיע עליו.
מיקי בֶּלסונג בת ה- 28, מגיעה לקרוון המוזנח של דודתה גֶ'ניווה, אי שם בדרום קליפורניה, ומייד פוגשת את לֵיילָני, ילדה נכה בת 9.
לֵיילָני, בעלת אינטליגנציה בלתי רגילה, הומור מושחז ולב סדוק, מנסה בכל כוחה למלא את ראשה בידע לא שימושי ובדמיון עשיר כדי לא להשאיר מקום לדברים האיומים והמדכאים עד מאוד שהם מנת חלקה של הילדה שאף פעם לא הורשתה להיות ילדה אלא רק מבחינה כרונולוגית.
ילד ללא שם שנותר יתום בנסיבות לא ברורות, נמלט על נפשו מרודפיו האכזריים. הבדידות מאיימת להכניעו אך הוא נאחז במורשת מפוארת של חוכמת חיים שאמו השאירה לו בלכתה, ומנסה לתעל אותה לטובת כולם.
נוֹאָה פארֶל, בלש פרטי עגמומי, מאוורר לאט-לאט את השלדים בארון שלו.
שבילי הסיפורים של כולם מגיעים לנקודת ההצטלבות לקראת הסוף ושם הם יצטרכו ללכד את הכוחות כדי להכריע את הרוע האפל ביותר.
מאחורי אין ספור משפטים מפולפלים, התפלספות פילוסופית ומיסיונריוּת, על רקע עלילה בדיונית שנגזרת מתוך אחת האובססיות החזקות ביותר של אמריקאיים, יש בשורה שעל פניה נשמעת הגיונית גם בשנת 2001 כאשר הספר יצא לאור, ועל אחת כמה וכמה בשנת 2015 כאשר הפצצה המאיימת ביותר על האנושות היא פצצת האוכלוסין. הבשורה היא ביו-אתיקה תועלתנית שמתיימרת להציל את האנושות תוך ניהול יעיל של משאבי הסביבה והגדלת הכמות הכוללת של האושר בעולם. בפועל, אנחנו מתוודעים לגישה מפלצתית שמערערת את יסודות חירות הפרט, ומאיימת לפורר את שאריות המוסר וההומניזם שהעולם מנסה להיאחז בהן.
בהערת המחבר בסוף הספר, קונץ מביע צער עמוק על כך שהפילוסופיה הזאת איננה פרי דמיונו אלא גישה קיימת שמהווה "איום ממשי עליכם ועל יקיריכם". בצער רב, אני מסכימה איתו ומדמיינת את חיוכו של היטלר.
*שפת קונץ על קצה הלשון*
"השמש, כתומה כמו ביצה של דרקון, נשברה על הפסגות המערביות, וחלמון ארגמני נשפך ממנה."
"האורות האחרונים, העגמומיים, של השקיעה מצטמצמים לכדי קשת נמוכה הנמתחת בחלק משמי המערב, כמו הגבול העליון של עינו המלאה דם של ענק רצחני הצופה מעבר לקצה כדור הארץ...הענק נרדם ועינו נעצמה, אבל הלילה ממשיך להתבונן."
"עצביו מתוחים כמו מיתרי כינור שכוון להפיק צלילים גבוהים, והדמיון הקודר שלו פורט עליהם עם תחזיות עגומות. המוות נמצא כאן, כמו תמיד, אלא שהפעם הוא קשוב ונחוש בצורה יוצאת דופן, בציפייה למנה השלישית בארוחת העצמות שלו."
"הבית היה עטוף בתכריכים של שקט, כמו חדר מתים שנותר ריק ממתאבלים"
"הרוח שיחררה עדר בלתי נראה של שוורים שועטים בין העצים, ואחר כך רדפה אחריהם עם חבורה דמיונית של כלבים מתנשפים."
"אחד משלושת הנרות כבה, והחשכה משכה בשקיקה את כיסאה קרוב יותר לשולחן."
"הבדידות, אף שזכתה לדברי הלל ושבח מעטם של משוררי הטבע, אינה אלא ניתוק מהעולם, והיא מתפתלת בתוך הלב כמו תולעת בתוך תפוח, אוכלת את התקווה ומשאירה חלל ריק."
