ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 24 בנובמבר, 2013
ע"י zooey glass
ע"י zooey glass
יתכנו ספוילרים, לא ממש תכננתי עדיין מה לכתוב. אני נמצא 30 עמודים לקראת סוף הספר, וחייב לעשות איזשהו סדר בראש. סקירה על הספר היא הזדמנות מצוינת לכך.
ראשית, עליי לציין שזהו הדוסטויבסקי הראשון שלי. מעולם לא נדרשתי לקרוא את 'החטא ועונשו' לקראת איזשהו בגרות בספרות, ואת שני הכרכים האימתניים של 'האחים קאראמזוב' עדיין לא חשבתי לפתוח אפילו. אם כן, לא ידעתי למה לצפות, שכן גם ספרות רוסית לא קראתי מעולם (להוציא את 'חיי החלום של סאחאנוב' הסיוטי שנכתב באנגלית בכלל). לא מבחינה סגנונית, לא מבחינת התרבות הרוסית על כל גווניה, תאריה, גינוניה ושמותיה. כעת אני יכול לומר בבטחה שהבתולים הללו האדירו את החוויה שלי.
הסיפור נפתח כשהנסיך מישקין חוזר מהיעדרות של חמש שנים בשוויץ, שם הבריא מהתקפים חוזרים ונשנים של מחלת הנפילה. אולי היעדרות זו לא המילה הנכונה כי הוא לא בדיוק חסר למישהו, וגם בחזרתו לפטרבורג אין לו ממש לאן לפנות ואיפה לגור- פרט למיטיבו שנפטר לפני כשלוש שנים והרופא שלו – לא היה אדם שהכירו ואהב אותו. ברכבת הוא מתיידד עם אחד, רוגוז'ין, שנוסע לפטרבורג בשביל להחזיר לעצמו ירושה שנלקחה, ואחד אחר, לבדייב שמו, מלקק פנכה המתרפס בפני העשירים.
אולי זאת הנקודה שחשוב לציין שהנסיך לב מישקין הוא האידיוט שלנו – גבר נאיבי עד כדי גיחוך. לדבריו מרוב שהיה חולה בילדותו לא בדיוק הצליח לרכוש השכלה, וגם ההתקפים החוזרים ונשנים הפכו אותו לטיפש רופס שכזה, שאפילו לא מסוגל לדבר. רק השהות בשוויץ הבריאה אותו, וכעת אופיו התעצב כך בפשטות שלא נשאר אלא לכנות אותו אידיוט – כך כולם קוראים לו וכך הוא קורא גם לעצמו. אבל לא בכדי בחר הסופר הרוסי שלנו את התואר המזלזל הזה לגיבורנו, מדובר במלכודת שהכל נופלים בה, ועל כך ארחיב בהמשך.
בפטרבורג הוא פונה ישירות למשפחת יפאנצ'ין, כשאם המשפחה ליזאבטה נחשבת קרובת משפחה רחוקה שלו. הגנראל [גנראל פקידותי, לא גנראל צבאי] יפאנצ'ין מקבל אותו בחשדנות אך לאחר שמתפתחת ביניהם שיחה הנסיך כובש את ליבו, וכן, גם את לב הגנראלית ואת לב הבנות ואת ליבם של כל אלה שפוגשים אותו ומתוודעים אליו ומנהלים איתו שיחה. כן, תחילה הם רואים בו אידיוט מושלם, ואז, פתאום [ומילה זו אהובה במיוחד על דוסטויבסקי], הם מבינים שמולם ניצב איש חריף ביותר, וכשם שדעתו חריפה כך אישיותו הצליחה לשמור על טוהרה הילדי גם בגילו הבוגר.
יהיה זה נכון להגיד שעיקר האירועים בספר הוא מה שהם מחוללים בלבו של הנסיך מישקין, אבל יותר נכון להגיד יהיה, גם אם סותר מעט, שהנסיך מישקין הוא עצמו נקודת המפנה, אחת ספרותית כזאת, חיה ונושמת – הוא משאיר חותם ומשנה את חשיבתו כמעט על כל אדם שהוא פוגש. לעיתים זה נראה לא אמין כיצד אנשים מגיבים לו ורוכשים לו חיבה, אבל מצד שני מעולם לא עלה בידי לפגוש אדם כנסיך מישקין.
ואם אנסה לחזור לפירוט העלילה- עוד בימו הראשון בסנקט פטרבורג מתוודע הנסיך לנסטאסיה, המוזרה, הלא מאוזנת, ההוללת, האימפולסיבית, ומעל הכל – היפהפייה. יופי בספר זה [ואולי בכלל בספרות, לפעמים יותר לי לחשוב] הוא קללה. מי שיפה הרי הוא מקולל. בגב הספר נסטאסיה מוגדרת כקוטב השני, הקודר, העומד מול מישקין. במידה רבה זה נכון מאוד. אני עצמי שנאתי אותה באיזשהו שלב, היה קשה לי לסבול את הקיום שלה בספר הזה, כל כך בלתי צפויה, פועלת ללא נימוק וללא היגיון. בשביל לאכלס את ספריך בדמויות כמו נסטאסיה פיליפובנה צריך אומץ, אומץ ואמון בקוראים שלך שלא ינטשו.
על העלילה לא ניתן לפרט הרבה מכך, לפעמים נראה שלא קרו דברים אבל למעשה כשעוצרים לחשוב מה קרה עד עכשיו מגלים שכל הזמן היא מתפתלת. מה נותן את התחושה הזאת של עלילה איטית? הסגנון. לא פעם ולא פעמים הרגשתי כאילו אני קורא מחזה, ולעיתים נדירות, כשהכל היה אבסורדי מדי, ערטילאי אולי ובהחלט לא מנומק- הרגשתי כאילו אני קורא מחזה של חנוך לוין. הפרקים הם כסצנות קאמריות, וכל הזמן מדברים, כל הזמן מישהו אומר משהו. אותי אישית זה לא ייגע. אני אהבתי את הסגנון התיאטרלי הזה, אפילו "הקרנבלי" הזה, כפי שנכתב בגב הספר. הדיאלוגים סחפו אותי ברובם, וכך גם המונולוגים [מי שקרא את הספר בטח לא שכח את 'ההסבר ההכרחי' של איפוליט שנמשך על גבי שלושים עמודים]. מעבר לכך יש הרבה דיונים על נצרות, על רוסיה, על הכסף המשחית, על האפוקליפסה, על רוסיה, על שכל ועל יופי ועוד קצת על רוסיה ונגיעות קטנות בניהיליזם וברציונליזם ובאתאיזם ובקתוליות והערה קטנה על רוסיה של ימנו. כאמור, אני נהניתי מרוב הדיבורים. תיאורים רבים, כלומר תיאורים שהם לא הוראות במה- אין.
מה שגירד לי בעין כמו אלרגיה היה הקשרים בין הדמויות, כאשר כל דמות קשורה לאחרות באי אילו דרכים לא משכנעות ולא מנומקות. הייתי מוכן לקרוא עוד מאתיים עמודים ולו רק שהכל יהיה מעט משכנע יותר. ובכל אופן, מי שצולל ל'אידיוט' מרצונו חובה עליו לסגל את נחת הרוח של הנסיך מישקין המקבלת הכל בהסכמה מראש ובהבנה בלי לשאול יותר מדי שאלות.
וכמה מילים אחרונות על מחלת האידיוטיזם של הנסיך:
בהוצאת אוקספורד האנגלית בחרו את התמונה המצורפת לכריכה. תחילה חשבתי שזו מחווה למחלת הנפילה של הנסיך מישקין, הרי האדם שם נראה קודם כל סובל ומתייסר. ואז, כשחיפשתי באינטרנט ציור שהופיע בספר הגעתי לאותה תמונה בדיוק.. הציור המדובר הוא של ישו לאחר שהורד מהקבר. רואים אותו חבול, פצוע, רזה, פניו המתות עדיין מלאות ייסורים. רוגוז'ין, אחת הדמויות האנגמטיות בספר, ציין כי למראה התמונה הזו התחיל לאבד את האמונה... ובמבט שני שוב היה ישו המת למישקין הנופל, וככה שיחקתי עם זה והם התבלבלו לי, ישו ומישקין ומישקין וישו, בן האלוהים הטהור והנסיך האידיוט, והיה רגע שכמעט ראיתי בוודאות את דוסטויבסקי מחייך בקיברו.
בשורה התחתונה? ספר שמעניק כל מה שספרות במיטבה צריכה להעניק – מחשבות שחותכות את הנפש. אם הוא ישפיע עליי לעתיד הרחוק? ימים יגידו. בדיוק בגלל הספק שהוא ייעלם העדפתי לעצור הכל ולסכם עכשיו.
2 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
zooey glass
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
התרגום של נילי מירסקי מחכה בתור, אגיע אליו עוד כמה חודשי. האורך מעט מרתיע.
|
|
|
עולם
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
ספר מצויין, ובכל זאת לטעמי האחים קרמאזוב עולה עליו בהרבה.
|
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
