ביקורת ספרותית על האמן ומרגריטה (מהדורת 1999) - פרוזה # מאת מיכאיל בולגאקוב
ספר מעולה

---

האמן ומרגריטה נכתב במשך אחת עשרה שנים. הוא לא עב כרס באופן מוגזם, בסך הכל 500 עמודים, ולא גדוש בקריצות ספרותיות ממאיסות. קדמו לו מספר טיוטות וגרסאות, חלקים בו שונו מספר פעמים ומחקר שנעשה ביומניו של בולגקוב מצביע על מחשבה רבה שקדמה לכתיבת שם של דמות או צורה של מאפרה. עם זאת, הוא פורסם לראשונה רק עשרים ושבע שנים לאחר שכתיבתו הסתיימה (בסמוך למות הפתאומי של הסופר) וגם אז פורסמה גרסא שצונזרה בחסות האימפריה הסובייטית. מספר פעמים ניסיתי לקרוא אותו וזנחתי אחרי עמודים ספורים של קריאה זוחלת. בשיחות חולין שניהלתי עם כמה אנשי ספר שעובדים איתי, יוצאי ברית המועצות, כולם הזהירו אותי שלא אבין את הספר המטורלל הזה כי מעולם לא גרתי במקום המטורלל ההוא. היו גם שהזהירו אותי מאמונה במאגיה שחורה ובשטן כתופעת לוואי לקריאת הספר. ואז נתתי לו עוד צ'אנס אחרון. כי הכריכה מוזהבת והציור מעורר סקרנות מיסטית, כי שם הספר מעלה ריח של משהו גדול כל כך שאפילו מילת התואר 'ערטילאי' לא מייצגת אותו כראוי, אבל בעיקר כי רמזו לי שזה גדול עליי.

הסיפור הוא קודם כל על ביקורו של השטן ופמלייתו המופרעת במוסקבה. יעברו עוד הרבה עמודים עד שבכלל יעניין את הקורא מה יש לשטן לחפש במוסקבה – קודם כל הוא יתענג על תיאור הטיפוסים הנלוזים האלה, על שיחותיהם אחד עם השני ועם האזרחים המקומיים ועל הכאוס שהם זורים בכל אשר יפנו. בשלבים מאוחרים יותר יופיע סיפור אהבתם של האמן ומרגריטה. בשלבים האלה הסיפור כבר יגיע לשיאים סכיזופרניים כל כך שהכל יראה אמת לאמיתה וירגיש כמו תמלול של עדשה דוקומנטרית. הכל, כולל סיפורו של פונטיוס פילטוס – הנציב הרומי שאישר את צליבת ישו: מדובר בארבעה-חמישה פרקים בסך הכל, שהם, בסופו של דבר, השורות מלאות החיים ביותר שקראתי על זמנים עתיקים (ובכלל- מדהים באיזה חיוניות בולגקוב מתאר זמנים ומקומות שלא היה בהם. ודווקא לאחר סיום הקריאה התברר שלכתיבתו את פרקים אלה הייתה עליי השפעה ברורה ובלתי נשכחת).

עבורי הספר היה קצר מדי. לא רציתי שיגמר. נהניתי ממנו כמו שלא נהניתי מספר אולי מאז שהייתי ילד שקרא את הארי פוטר – ההרפתקה סחפה אותי במלוא חיותה ורציתי עוד ועוד. העלילה נהנה מהר כל כך, הפרקים היו גדושים בהפתעות והמצאות, הדיאלוגים מצחיקים והאווירה מטורללת. נכון, העוקץ הסאטירי נשאר מוסתר ברובו ולא ידעתי לפענח אותו. עזרו ההערות של המתרגם בסוף הספר, ובכל זאת הרגשתי שפספסתי כאן משהו. אבל ההנאה הייתה שווה את זה.

וכמה הערות נקודתיות:
*בלתי נשכח הוא תיאורה המצחיק והארסי של מצוקת הנדל"ן ברוסיה. למעשה, מצוקת הדיור אחראית לכמה וכמה הסתעפויות בעלילה. בחלקים מסוימים שנגעו בעניין התעוררה בי תקווה שיצוץ יום אחד סופר שיטיב כל כך להשתמש במחאה החברתית כדמות בעלת השפעה בספרו. זה הזכיר לי איזה כלי חשוב היא הספרות הסאטירית וכמה השפעה עשויה להיות לה בידיים מוכשרות כשל בולגקוב. היו רגעים שבהחלט רציתי לקום ולהפגין ברחוב.
*תיאור אהבתם של האמן ומרגריטה לעומת זאת היה פחות חד ולא נוגע, והעלה מעט ריח של תיאטרליות יתר. ריח כזה עלה ממירב סיפורי האהבה שנחשפתי אליהם בספרות הרוסית, ואולי ככה הן האהבות ברוסיה. ובכל זאת היתה פסקה אחת לקראת הסיום, המילים האחרונות של מרגריטה בספר, בהן היא דיברה אל האמן בכזה יופי שהעלה את ריכוז הדופמין שלי בדם.
*התרגום מהנה מאוד וחלק מאוד, וההערות בסוף הספר שופכות הרבה אור על הפינות שנשארות אפלות לעין בלתי מזוינת. עם זאת, אני מעדיף את הערות השוליים שלי בתחתית העמוד ולא בסוף הספר. ובלי קשר, אני בטוח שאקרא גם את התרגום הקודם לספר המצונזר שיצא בארץ תחת השם, 'האמן ומרגריטה'. לא כמרידה חלילה באיכותו של התרגום החדש אלא כביקור עם מדריך חדש בדירה המשוקצת, למען הנוסטלגיה ולמען החוויה שבקריאה שנייה.

מומלץ

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על האמן ומרגריטה (מהדורת 1999) - פרוזה #